יוסי גור

ברוכים הבאים לאתר הסיפורים שלי joegoor@gmail.com

חלונות

החלון הראשון

הוא עמד בטרמפיאדה הישנה ביציאה מהעיר, כתפיים שמוטות, אדיש לגשם השוטף, ראשו רכון כבוחן את האדמה, עצרתי, הוא ניכנס לרכב בזהירות מתנצל על כך שהוא מרטיב את מושב המכונית ושתק, הבחנתי ברטט הקל של כתפיו והדלקתי את מערכת החימום. גל חום נעים שטף את המכונית. יום ארוך שאלתי? חיים ארוכים הוא ענה, אתה קצת צעיר בשביל מילים כבדות כל כך, בעיות עם בחורה? הוא כמעט חייך, מוריד את מעיל הדגמ"ח הכבד. חושף דרגות קצין על כתפיות חולצתו. "נולדתי וגדלתי בכפר שלם", אמר, "אני כנראה אחד הבודדים שיצא קצין מהכפר הזה, היום פינו את המשפחה שלי מהבית. הממשלה מכרה את האדמה למשקיע עשיר, ומהיום אנחנו מפונים". היה קצת שקט במכונית, רק חריקות המגבים על החלון הרטוב קרעו את הדממה, עברו מספר דקות והבחור המשיך לדבר," בבוקר פיניתי משפחות ערביות מממבנים שהוחלט שהם חשובים להגנה האזורית, ממש מעבר לגבול, ובערב פינו את המשפחה שלי. טרקטור של עבודות ציבוריות עלה על הבית ומחק אותו, אני פליט". חיפשתי מילים לנחם אותו, אבל לא מצאתי כאלה. בוודאי פיצו אתכם על הבית אמרתי, "פיצוי? זה הבית שגדלתי בו, אני אחי ואחיותי, הלילה הורי ישנים במלון קטן, מנסים לסכם את שישים השנה האחרונות שהיו בארץ. פתחו להם חשבון בנק בסכום שמאפשר להם לגור בשדרות, אולי אפילו בבאר שבע, כל החברים הקרובים המשפחה נעלמו, הם פרקו את הכל". הוא הוציא מארנקו תמונה, בית ישן וקטן על רקע של בתי דירות חדשים, "את הדירות האלה היפות, בנו לעולים חדשים מרוסיה", אמר. ברקע היה הדחפור הגדול, צהוב, כמעט יכולתי לשמוע את רעש המנוע ואת צלילי הבטון המתרסק, "אבי שרת בצבא, וכך גם כל אחי" אמר. "היום אנחנו חסרי בית". את שאר הנסיעה העברתי בשקט, מקשיב למנגינות שקטות הורדתי אותו בכניסה לתל אביב. הוא הודה לי והלך, עדיין בכתפיים שמוטות מתרחק אל תוך הגשם. ניפגשנו מחדש בלוס אנג'לס, בחנות האלקטרוניקה הקטנה שלו, הוא הכיר לי את שותפו לעסק עלי, פלסטינאי מדרום לבנון, "יש לנו מכנה משותף" חייך, "שנינו פליטים". לאחר הפינוי הוא סירב לחדש את חוזה שרות הקבע שלו עם הצבא ושלח למפקד החייל את הדרגות בחזרה, הוא הודיע שהחליט שאיננו מתאים להיות קצין או חייל בצבא, ממשלת ארצות הברית העניקה לו ולבני משפחתו רשיון שהייה קבוע. כתפיו התישרו, מבט גהה שוכן בעיניו. הגאווה שאיבד באותו לילה חזרה,

בצל ההרים

יש ימים שהכל הולך הפוך, היום זה אחד מאותם הימים. לא קרה שום דבר מיוחד, התנועה הכבדה בכבישים גרמה לי לאחר לפגישה הראשונה של הבוקר, הרוח מלאה את האוויר באבק צהבהב ולקפה היה טעם שרוף. כאשר המחשב שלי סרב להתחיל לפעול, הזמנתי טכנאי שרות והלכתי הביתה. הדלקתי את מערכת החימום המרכזית הכנתי לי כריך וניתקתי את הנייד. את המכנסיים והחולצה כבר השארתי בדרך לחדר שינה, מבחינתי כבר סגרתי את היום. כמעט סגרתי, כי במרכז המיטה שכבה חברתי לשעבר דנה. לשעבר, כי דנה נתנה לי אולטימטום, חתונה או שזה ניגמר, אז גמרנו. לראות את דנה שוכבת ערומה, יכול לתקן את היום הכי מחורבן, ועכשיו היא שכבה ערומה במיטה שלי. לרגע שמחתי, כי מה יכול להיות יותר טוב מאשר סקס לא צפוי בשעות הצהריים? אבל אז ראיתי את העיניים הזגוגיות של דנה, גם גופה המושלם ושיערה המהמם לא הצליחו להטעות אותי, הבחורה הייתה מלאה בקוקאין, זו גם הסיבה שלא רציתי ביחסים קבועים איתה, דנה הייתה נשואה כבר, לקוקאין. אני צריכה אותך אמרה במבטא הדרומי המיוחד שלה, שהואט בגלל עודף הכימיקלים בדמה. הייתי צריך את זה כמו מכה בראש. אני עוד יכול להבין את מעשני המרחיאונה ושאר הצמחים, הם הופכים לרגועים שוכחים מצרות החיים לזמן קצר, אולי זה עוזר להם לחיות. צרכני הסם הקוקאין, זה כבר סיפור אחר, הם בסוטול מהחיים, הם ימכרו את כל מה שיש להם וכל מה שיש לך, כדי לטפס למקום שרק הם מכירים, דנה הייתה אחת מכלות הסם. התחלתי לאסוף את בגדיה המפוזרים על הריצפה, לערימה קטנה, מזל שהיא לא לובשת הרבה בגדים. קומי אמרתי בקול קשה, תתלבשי, אני כבר מזמין לך מונית. אני ודנה כבר עמדנו במצב הזה מספר פעמים כאשר הייתה החברה שלי, כך שהיא ידעה שאינני מתכוון לוותר. באמת זאת הייתה הפעם האחרונה מילמלה, אני נכנסת לגמילה בבוקר, גם את זה כבר שמעתי מקודם. הסתכלתי אחר המונית שהתרחקה מהבית בחריקת גלגלים, כנראה שגם הנהג לא היה מאושר מהנוסעת המסטולית. סוף סוף שקט, החלטתי לנצל את שארית היום למנוחה קצרה של כמה שעות. קולות הבכי העירו אותי, אני שונא לקום עם מוסיקה של בכי, אבל זה לא נשמע כמו משהו שעומד להפסיק בעצמו, הכלבה החמודה שלי לעסה מישהו, קצת היה קשה לראות בחושך, הדלקתי את האור, ליד הווילון החדש שכב בחור, מכסה את פניו, לידו היה מונח אקדח מכוסה בנוזל כהה, ניחשתי שזה דם כנראה הדם שלו. בעטתי את האקדח לפינת החדר והלכתי להכין קפה, רוקה הכלבה לא זזה מהבחור, שהמשיך ליבב כל הזמן. הרגשתי הרבה יותר טוב עם הקפה החם, גם שעת השינה שתפסתי עזרה לי הרבה. ביקשתי מהבחור שיפסיק לילל, זה עושה לי כאב ראש, יש אנשים שלא מוכנים להקשיב והוא כנראה היה אחד מהם. השתמשתי בסרט הידוק דביק וחסמתי את פיו, המשכתי וקשרתי את ידיו מאחרי גבו, כאב הראש התחיל לעבור, זרקתי לכלבה גוש בשר טרי מהמקרר , ממש ליד ראשו של הבכיין, זה הפחיד אותו יותר וחששתי שישוב לילל. כלבה חמודה רוקה, מגזע סיני עתיק, לעולם אינם נובחים, הם אוהבים להתקיף בשקט ללא אזהרה, הוצאתי מכיסו של הבכיין את הארנק, לפחות הוא לא היה עני, שטרות גדולים של כסף וכרטיסי אשראי, רשיון הנהיגה שלו היה מקומי, גם הכתובת ברישיון היתה מוכרת. כל העובדים של טוני השמן השתמשו באותה כתובת, המסעדה של טוני, כנראה מסורת או משהו, התקשרתי לטוני, שוכב פה הבכיין שלך, אתה יודע משהו על זה? "מה הוא סיפר לך"? טוני ניסה למשוך קצת זמן, הוא כל הזמן בוכה, השבתי, אז קצת קשה לדעת, השבתי. "שלחנו את האידיוט לחפש את החברה לשעבר שלך דנה", ובגלל זה האידיוט ניסה להכנס לביתי דרך החלון? שאלתי, כבר אין טלפון? הוא ראה את המכונית שלה לפני הבית שלך, המשיך טוני. המכונית עדיין כאן, שלחתי אותה לדרכה במונית, הבחורה מסטולית. "שלחת אותה עם הנהג שאתה משתמש כל הזמן"? טוני בחור פיקח, נהג המונית יכל לתת לו הרבה יותר תשובות ממני, נתתי לו את המספר של סמי נהג המונית, הוא אפילו לא שאל מה אני מתכוון לעשות עם הבכיין, כנראה שלא אכפת לו. הבכיין היה בשקט, הוא שמע את כל השיחה ביני לבין טוני וניחשתי שיש דברים שמטרידים אותו יותר כרגע מכאב הנשיכה שקיבל מרוקה. זרקתי לו מגבת ישנה, פשוט נמאס לי לראות את טיפות הדם שלו מטפטפות לי על השטיח, החלטתי שזה הזמן הנכון לבקר את טוני, בטלפון הוא לא רצה לספר לי שום דבר, תמיד יש לו את הפחדים שמישהו מקשיב. הכנסתי את המגבת הישנה ואת הבכיין לתא המטען של המכונית ונסעתי לבקר את טוני, סיפור טוב וסטק מהמסעדה של טוני, נשמע לי דרך טובה לסיים את היום הזה, נראה לי שאפילו לרוקה קצת נמאס מהבכיין. טוני קיבל אותי באותה הצגה טיפוסית שאיטלקים אוהבים לעשות עבור כל מי שבאמת לא איכפת להם ממנו, הייתי מוכרח להפסיק אותו, חיבוקים ונשיקות מתאים לאיטלקים ואני כבר הייתי רעב, איפוא ארי? שאל טוני, שכחתי אותו בתא המטען, כמעט הצטערתי. טוני שלח את אחד המלצרים שיחלץ אותו משם. "אל תדאג אמר טוני, אני אשלם בשביל החלון", שכח מזה אמרתי. לא כל כך דאגתי לחלון כי הארנק של הבכיין שכן בכיסי. מה היה כל הסיפור הזה אם דנה? בזמן שטוני חשב על תשובה לשאלתי כבר הספקתי להזמין סטק, "החברה לשעבר שלך דנה", אמר טוני, "הרבה אנשים מחפשים אותה", חייבת כסף על סמים? שאלתי, הסטק היה טוב ורוד בפנים בדיוק כמו שאני אוהב, אז המשכתי לאכול. טוני המשיך לדבר כאילו לא שמע את השאלה, "היא הצילה את החיים של טונקה היפני", מה לה ולאיש מפיה יפני? עכשיו הוא כנראה שמע, "דנה אפילו לא הכירה את טונקה, היא קנתה את הסחורה שלה ויצאה מהמסעדה", כמו תמיד. בחוץ עמד טונקה, נשען על מכוניתו, חיכה למשהו או מישהו, לך תדע, בחור צעיר הוציא אקדח וכוון אותו אל טונקה, דנה היכתה על האקדח עם התיק הקטן הטיפשי הזה שהיא תמיד גוררת איתה לכל מקום. היריה פגעה במדרכה. האיש של טונקה לא חיכה הרבה וירה בפרחח, אין לי מושג למה היא התערבה בכלל. עכשיו האוייבים של טונקה רוצים לטפל בה וטונקה רוצה למצוא אותה, כנראה שהוא מרגיש שהוא חייב לה. טונקה זה מפיה יפנית, יקוזה, למה לך לדחוף את האף? שאלתי, חסר לך צרות? אני חייב קצת כסף לטונקה, אמר טוני. "תמצא את הבחורה ותביא אותה אלי, הלך החוב", זה מה שטונקה אמר לי. רציתי לשאול כמה זה קצת כסף, אבל עוד לא גמרתי את הסטק, והאמת, שהתחלתי גם לדאוג לדנה. אתה מבקש ממני לעזור לך? שאלתי, "חשבתי שתשמח לעזור" אמר טוני. אז אתה רוצה שאני יעבוד בחינם, חייכתי וקמתי, כבר לא היה לי יותר מה לעשות במסעדה, גם טוני הבין שהוא לא עומד לקבל שרות בחינם. חמישים אלף דולר אמר טוני, המשכתי ללכת, המחיר עלה במהירות. כנראה שהחוב שלו לטונקה לא היה כל כך קטן. הסתובבתי, אני גם צריך מישהו שישמור על הכלבה רוקה, הוא דווקא מתאים, הצבעתי על הבכיין. תוסיף אותו למחיר, גם הכלבה כבר מכירה אותו, הבכיין שוב התחיל ליבב, אין לך מה לדאוג אמרתי, כל זמן שיש לה אוכל והיא לא רואה אקדחים היא בסדר, היא גם אוהבת לראות טלוויזיה, אתם תסתדרו בסדר ביחד, מי יודע אולי בסוף עוד תהיו חברים. התקשרתי בנייד לטונקה, אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, סיפרתי לו את כל הסיפור עם דנה הבכיין וטוני. אתה יודע כמה דנה חשובה לי? טונקה ידע, הוא הציע שניפגש, גם טונקה לא אוהב לדבר בטלפון. המכונית כהת החלונות אספה אותי בפינת הרחוב, בשביל אחד שרצה לסגור את היום, אני לא עושה טוב כל כך. אבל טונקה חשוב לי באופן אישי. אני חושב שטוני היה איש הקשר של הפרחח שניסה לירות בי, אמר טונקה, בגלל זה הצעתי לו שימצא את דנה ויביא אותה אלי בריאה ושלמה, החוב הגדול שהבטחתי למחוק לטוני, פשוט כדי שהוא לא ינסה לחסל אותה בעצמו, כרגע הוא חושב שזו סתם מסוממת שהצילה אותי, והפרחח? האמת שאני עדיין לא יודע מי שלח אותו, השיב טונקה. תשמור על הגב שלך, אמרתי ויצאתי מהמכונית. חשבתי שלא יהיה כל כך קשה למצא את דנה, יש רק מקום אחד אפשרי, לכל אחד יש את המקום הפרטי שלו, שם הוא מרגיש יותר בטוח, שם הוא מרגיש מוגן ואני ידעתי היכן למצוא את דנה. חזרתי הביתה הבכיין היה כבר עסוק בניסיון להאכיל את רוקה דרך החלון, זה היה די משעשע, הכנסתי אותו לבית, הפעם דרך הדלת. רוקה עמדה בשקט ולא הורידה ממנו את העיניים, זה די הפחיד אותו, אסור לאכול שמעת רוקה, אמרתי והצבעתי על הבכיין. הכלבה במילא לא מבינה את זה, אבל זה הוסיף לו ביטחון, רק אל תהיה טיפש ותנסה ללטף אותה, אמרתי. תאכיל אותה, תחליף לה מים, איך לצאת היא יודעת לבד, הצבעתי על הדלת הקפיצית הקטנה. פשוט תארח לה לחברה. בכלל מהיכן אתה? הוא הגיע לעיר מכפר קטן, הסתבך בחובות הימורים והפך להיות הרכוש של טוני, הרגעתי אותו, אתה לא הפרייר הראשון שהגיע לעיר. העמסתי את הג'יפ בדלק בגדים וכמה כלי עבודה מקצועיים, קצת קשה למצא את כל אלה בהרי סיירה נוודה. שעתיים של נסיעה, חצי מתוך זה בשבילים שאף אחד כבר לא משתמש בהם יותר, השביל הסתיים בשער מתכת ישן ושלט שהזהיר רכוש פרטי, הכניסה אסורה. אני מכיר את השער הזה, פעמיים כבר תיקנתי אותו בעצמי. השביל מאחרי השער הוביל לביקתה קטנה שנראתה חשוכה, שום מכונית לא חנתה לפני הבקתה, האמת ששום מכונית גם לא הייתה צריכה לחנות שם, הכפתור הקטן לצד הביקתה הפעיל את הדלת החשמלית של המוסך, בפנים חנתה מונית צהובה, אני מקווה שהיא כיבתה את המונה של המונית. החנתי את הג'יפ ליד המונית וסגרתי את דלת המוסך. הפרדתי את השיחים שמאחרי הביקתה והתחלתי לרדת בשביל הצר המוליך אל תוך העמק, בתחתית העמק היה נחל קטן חצוי על ידי גשר עץ ישן. הירח סיפק את התאורה היחידה במקום, חציתי את הגשר המוכר, לוחות העץ חורקות תחת רגלי, מוסתר מעט בצידו השני של הגשר היה בית קטן, ריח העצים הנשרפים האח המשמש לחימום אישר את העובדה שדנה במקום. הקשתי קלות בדלת, לקח לה רק יותר מדקה לפתוח. דנה נראתה שונה, העיניים הערניות שמחו לראותי, שרידי הסם כבר התפוגגו, היא מיהרה לסגור מאחורי את הדלת. הייתי עייף, הנחתי את התיק הכבד על הריצפה ונשכבתי על הספה, השארתי את כל השאלות לבוקר. החדר החם והספה הנוחה עזרו לי להרדם. דברים תמיד נראים אחרת בבוקר, התעוררתי לריח של ביצים מטוגנות, דנה עמדה במטבח וקצצה ירקות, הקירבה לשמורה האינדיאנית איפשרה הספקת אוכל טרי, וחברה ידידותית, קורי אמר שתגיע, אמרה דנה, קורי היה הזקן האינדיאני שגר קרוב לנחל, הוא היה גם האיש שהביא את הביצים והירקות הטריים. קצת קשה להכנס לעמק הקטן מבלי שקורי או משפחתו ירגישו. כוס הקפה החם שהגישה לי דנה עזר לי להתעורר. את משתדלת בכוח להכנס לצרות, לא הייתי בטוח אם זו שאלה או הצהרת עובדות, סתם אמרתי, אולי זו הדרך המהירה ביותר להתחיל בשיחה. את כל הסיפור בבקשה, דרשתי. אחרי שהעפת אותי מהבית, התחילה דנה לדבר, ניפתרתי מסמי הנהג, ידעתי שהדרך היחידה בחזרה אליך זה להפתר מהקוק. רציתי רק מנה אחת נוספת לדרך, אולי כדי שיהיה לי יותר אומץ, אפילו כבר התקשרתי למרכז לגמילה והם הסכימו לקבל אותי מייד. קניתי את הקוק מטוני ויצאתי מהמסעדה, בחוץ ראיתי את טונקה נשען על המכונית, ידעתי שהוא מחכה לי. אין לי אפילו מושג איך הוא ידע למצוא אותי. ראיתי את הבחור שנשען על קיר המסעדה שולף את האקדח, לא היה לי הרבה זמן לחשוב, פשוט הכיתי אותו עם התיק, המשכתי להכות, עד שהאיש של טונקה ירה בו פעמיים. ניכנסתי למונית של סמי, וזהו. את חושבת שטוני יודע משהו עלינו וטונקה? שאלתי. לא, השיבה דנה. הסיפור שלי וטונקה התחיל לפני יותר משנה, משאית ישנה של שיכור פגעה בי והשאירה אותי שוכב ללא הכרה מדמם מחוץ לעיר הקטנה, עד היום לא ברור לי מה גרם לטונקה לעצור את רכבו ולהביא אותי לבית החולים הקטן. הוא לא היה ידוע במיוחד כאדם שמתערב בעיניינים של אחרים. לא כל כך ברור לי מדוע המשיך לבקר אותי בבית החולים, הוא היה האיש היחידי שעשה זאת. סיפרתי לו הרבה, על הילדות שלי ועל דברים שאינני נוהג לספר לאנשים, טונקה רק הקשיב. יצאתי מבית החולים במצב הרבה יותר טוב ממה שנכנסתי אליו, אבל יצאתי מכור לסמים. כל הזריקות שקיבלתי כדי לשכח את הכאבים הפכו אותי למכור למורפין. טונקה היה גם האיש שהכניס אותי למרכז לגמילת סמים, הם הכירו אותו היטב. הכבוד המיוחד שהעניק הרופא היפני לטונקה הבהיר לי את מעמדו המיוחד. המכון לגמילת סמים היה גם המקום שפגשתי את דנה, מישהו שטונקה לא אהב, גרם לה להתמכר לקוקאין, אף פעם לא שאלתי מה קרה לו, אבל גם דנה הובאה לשם על ידי האנשים של טונקה. היה ביניהם קשר מיוחד, אבל מרוחק. אולי פעם היא תספר לי על הקשר הזה. נראה לי שאנחנו צריכים להחזיר לטונקה חלק מהחוב, אמרתי, צריך למצא מי שלח את הפרחח שרצה לירות בו. טונקה לא אוהב שמתערבים בעניינים שלו אמרה דנה. אולי, אבל היורה לא היה יפני, הוא היה אדם לבן, עניתי. אדם גהה טונקה, לעולם לא יבקש עזרה, זה היה עניין של כבוד. גם לא חשבתי שהוא צריך לבקש. לא היית לי כל תוכנית פעולה, גם לא הייתי צריך אחת. חזרתי אל העיר, שיחת הטלפון הראשונה שלי הייתה לטוני, אתה עדיין מחפש את דנה? לאן נעלמת? השיב לי בשאלה, זה לא עניין לטלפון עניתי, כדאי שתבוא איתי. החניתי את המכונית לפני המסעדה, טוני נכנס למכונית במהירות. המחשבה שחובו לטונקה ימחק וכבונוס הוא יוכל להסגיר אותו לאוייבים המסתוריים, גברה על שיקול הדעת. הוא דיבר הרבה בזמן שהתחלתי לנהוג, הוא הפסיק רק כאשר חבטתי בראשו עם קת האקדח. חגרתי עליו את חגורת הבטיחות והשענתי את ראשו על כרית המושב. קצת דם זלף מראשו, השתמשתי בסמרטוט המלוכלך כדי לנקות אותו. טוני חסר ההכרה לא הפריע לזרם מחשבותיי והוא לא יוכל לזהות את הדרך לעמק הקטן. ערכתי חיפוש קטן על גופו, לא הייתי מעוניין שיתעורר עם נשק שלוף. היו עליו אקדח, סכין מתקפלת וטלפון נייד. אדם מעניין טוני, הייתי צריך לתת לו כמה סטירות רציניות כדי להעיר אותו. לא הבנתי את הקללות באיטלקית שהשמיע כאשר התעורר וגילה שידיו אסורות באזיקי המתכת, כך שלא היה לי מה לענות. הוא ניסה לשחק את החבר המופתע ועבר לקובץ איומים. תן לי לחסוך לך הרבה אוויר, אמרתי. שילמו לי להביא אותך לכאן, מישהו חושב שמכרת אותו, אתה יודע, זה רק ביזנס. לפחות רוצים אותך חי, אם אפשר. אני מוסר אותך למי ששילם לי ואתה כבר עניין שלו. ראיתי את הפחד אוחז בגופו, הוא היה שקט, כנראה שהעביר בראשו את כל רשימת האנשים שבגד בהם. הוצאתי אותו מהמכונית והחלתי להוליכו בשביל הצר המוליך אל העמק. הקול חזר לגרונו, זה סואני, הבן זונה ששלח אותך, ספק שאל ספק קבע עובדה, אמרו לי שאתה מדבר יותר מדי, עניתי לו. אמרו לי גם שאם אין ברירה, פשוט לתקוע לך כדור בראש ולסגור את העניין, אני את הכסף כבר קיבלתי. הוא השתתק, הולכתי אותו לבקתה, ההצגה הגדולה התחילה. בחדר הראשי שכבה דנה על הספה קשורה באזיקים, עינייה מכוסות ופיה חסום בסמרטוט, סימני דם נראו על פניה. טוני עצר לשנייה, הייתי צריך לדחוף אותו כדי שימשיך. הושבתי אותו בחדר הסמוך על כורסא ישנה, הרכבתי זוג אזיקים נוסף על רגליו וקשרתי אותו בחבל לכורסא. הוא הספיק לראותאת דמויות שני הגברים שבחנו אותו דרך החלון לפני שכיסיתי את עיניו בסרט דביק וחסמתי את פיו. חזרתי לחדר הראשי, דנה כבר הורידה את האזיקים מידיה והייתה עסוקה לנקות את פניה מהנוזל הסמיך שנראה כמו דם, יצאנו אל מחוץ לבקתה. שני האינדיאנים ששיתפו איתי פעולה, כבר ישבו ליד השולחן הקטן מחסלים את כל הבירה שלי. לפחות השארתם לי בירה אחת? הבירה הקרה ציננה אותי, המתח בגופי הלך והתפוגג. הבאת איש רע, אמר קושי, האינדיאני, גם קצת מסוכן אמר אסנדו האינדיאני השני. ראיתי איך הוא בודק את כל האפשרויות. עכשיו הוא עסוק בפחד, אמרתי, הפחד על החיים של עצמו. נשאיר אותו בחדר סגור בחושך, לפחות כמה שעות. "קאצין שומה מאקי" אמר קושי, לא מבין אידיאנית אמרתי, הוא אומר שהוא שמח שאתה לא אוייב שלו, הסביר אסנדו. אני שמח שאתם החברים שלי, עניתי. הלכתי לבקר את טוני, הוא היה קצת חיוור, הורדתי את הסרט הדביק מפיו. זה מפתיע לראות מה עושות כמה שעות לאדם שעיניו מכוסות ופיו חסום. מים הוא לחש, בקושי יכולתי לשמוע, רק חסר לי שיקבל התקפת לב. נתתי לו מים. מה תעשו לי שאל? לא עניתי לו. אני אשלם לך יותר אמר, צחקתי, אנשים מתים לא משלמים אף פעם. "ואתה מאמין שסואני ישלם לך"? שאל טוני, תראה איך הוא משלם לי אחרי שעזרתי לו למצוא את טונקה. הוא כבר נתן לי את האנפורמציה הכי חשובה. חסמתי את פיו מחדש, ויצאתי להתקשר לטונקה. למה אתה מתקשר אלי מהטלפון של טוני? הוא אפילו לא הזכיר את שמי. תתקשר אלי מטלפון אחר ביקשתי לבקתה, סגרתי. היה לי מספיק זמן להכין קפה לפני שהטלפון צלצל. הסברתי לטונקה את כל ארועי הערב, ביקשתי הנחיות. קומי סאן אמר טונקה, משתמש בשם היפני שהדביק לי. תנסה להוציא מידע על הענין הזה עם סואני. הוצאתי את האקדח שלקחתי מטוני ויריתי שתי יריות באוויר. האנדיאנים אפילו לא הפסיקו את שתיית הבירה, חיכיתי כמה דקות וחזרתי אל טוני. רעם היריות גרם לטוני זעזוע רציני. הורדתי את הרצועה הדביקה מפיו. מי ירה? שאל, שלחתי את הבחורה לשדות הצייד הניצחי,עניתי לו, הוא לא הבין. זו הדרך שהאינדיאנים מסבירים שמישהו מת, הסברתי לו. מה תעשה לי? שאל. אתה שואל הרבה שאלות, התלוננתי, אני מחכה לסואני שיחליט. אתה יודע שהוא יחסל גם אותך אמר טוני, תרגיל יפה, דווקא חיכיתי לזה. טוני המשיך לדבר, סואני כבר בגד בטונקה ובמשפחה שגידלה אותו ועכשיו הוא מכר אותי. יפני שבוגד, לא יכול להשאיר עדויות חיות, וזה מה שאתה. טוני ניסה לרכז את המחשבות שלו, "סטול פיג'ן" אמרתי, באיטלקית זה חרה של ציפורים, אבל בשפה של המפיה, זה מלשן. אולי אני צריך לחסל את שניכם, אתה מלשן והוא בוגד. זה לא היה הכוון שטוני רצה שאני אחשוב. אתה לא יפני ולא איטלקי, אמר, מה אתה בעצם? טוני ניסה להחליף את כיוון השיחה, לא ראיתי טעם להסביר לו. יש לי מאה אלף דולר מזומן אמר טוני, עכשיו הוא ניסה לקנות זמן. מאה אלף שאלתי? טוני הרגיש שהוא על הדרך הנכונה, אתה משחרר אותי, אני נותן לך את כל הכסף. רגע, אמרתי לטוני עבור מי סואני עובד עכשיו? הוא מנסה לפתוח את העסק שלו, ענה טוני, הוא אפילו הבטיח לי את האיזור שלי. קיבלתי את כל המידע שרציתי, השאלה היחידה שנשארה הייתה איך להפתר מטוני. העמסנו את טוני לתוך תא המטען, אני ושני אינדיאנים מסריחים מבירה. הם שרו כל הדרך, כל השירים האינדיאנים נשמעים אותו דבר. עצרנו בתחנת הדלק, אסאדו זיהה את אחת המשאיות שחנו ליד המסעדה הצמודה, משאית אבטיחים. לא קשה היה לפתוח את הדלת האחורית של המשאית ולהוסיף את טוני לשאר האבטיחים, אני מקווה שהוא אוהב שלג אמר אסאדו האינדיאני, המשאית הזאת לא עוצרת עד ניו יורק. ניצלנו את ההזדמנות ואכלנו ארוחת צהריים במסעדה, ראינו את המשאית עוזבת, דרך ארוכה אמר אסאדו, הוא יכול לאכול הרבה אבטיחים, עניתי. התקשרתי הביתה, הלו, מדבר אדי, אמר הבכיין, שמחתי לשמוע שהוא בסדר. שמעתי את רוקה מיללת ברקע, היא שמעה את קולי בטלפון. אז אתם מסתדרים? שאלתי, כן אמר אדי הבכיין, אנחנו אפילו אוהבים את אותם תוכניות הטלוויזיה. נתראה בקרוב אמרתי וסיימתי. ביקשתי את דנה שתשאיר את המכונית שלה בבקתה, רציתי לנצל את הנסיעה חזרה לעיר לשיחה איתה. הסמים? שאלתי, זה ניגמר לתמיד, הפעם האמנתי לה. אני חייב לדעת מה הקשר בינך לטונקה? שאלתי. אני הבת של טונקה, הבת החצי לבנה של טונקה, ביפן קוראים לזה קאיג'ין, שדה לבנה. הוא לעולם לא יכול להציג אותי בצורה רישמית לפני המשפחה היפנית שלו. המעמד המשפחתי שלו לא מאפשר את זה, היה לטונקה בן אחד, יפני, שהתאים לכבוד המשפחה בן אהוב, אבל הוא נהרג בתאונת דרכים, אולי זכרון בנו שנהרג בתאונת דרכים גרם לו להציל אותך. הרגשתי סחרחורת קלה, כאילו ישבתי ברכבת הרים, דברים זזו והשתנו במהירות עצומה. אין בפנים שלך אפילו סימן קטן למוצא החצי יפני, הצטערתי שאמרתי. דנה חייכה במרירות, אתה יודע כמה קל לתקן עיניים מלוכסנות? וזה כל מה שהיה צריך כדי להפוך אותי לבחורה לבנה, גם החברה האמריקאית לא אוהבת בני תערובת. אם תלדי לי ילד, אמרתי, נשאיר את העיניים שלו באותה צורה שתהיה להם, מבטיחה? זה נשמע כמו הצעת נישואין אמרה דנה. הנייד צלצל, שכחתי שאני עדיין מסתובב עם הטלפון של טוני. זה היה סואני, הוא השאיר הודעה קולית ארוכה, חשבתי שטונקה ירצה לשמוע את ההודעה הקולית בעצמו. הגיע הזמן להפגש עם האבא שלך חייכתי, אנחנו כולנו צריכים לסגור כמה ענינים. טונקה הקשיב להודעה הקולית שסואני השאיר בנייד של טוני, אתה נשאר כאן הליילה אמר, אף פעם לא הייתי בטוח אם הוא נותן הוראות או מבקש, נשארתי. המקלחת החמה וארוחת הערב עשו את שלהם, גם יין הסאקי החם, נרדמתי. קולות בשפה היפנית גרמו לי להתעורר, עדין היה ערב, פשוט היום התחלף, שמעתי על אנשים שישנו במשך יממה שלמה, רובם היו מסוממים. טונקה פשוט הוציא אותי לחופשה של עשרים וארבע שעות, כנראה שהייתה לו סיבה. הרבה אנשים הסתובבו בבית, כולם נראו עסוקים, הלכתי למטבח, המקום השקט ביותר בכל בית יפני. המבשלת שמחה להכין לי כריך וכוס תה חם, הטלוויזיה הייתה מכוונת לתחנת החדשות, משהו בקשר למשאית אבטיחים שנמצאה עם גופה של בעל מסעדה מקומית, טוני, הוא באמת לא הגיע רחוק. סואני לא נמצא בין באי הבית, הוא נשלח בדחיפות ליצג את המשפחה בעיסקה חדשה, כבוד גדול, אמרה לי המבשלת, זה מראה שהוא מאד חשוב, הבנתי שגם אותו אני כבר לא אראה יותר. הבית הלך והתרוקן, טונקה ביקש שאמתין עד שכלום יעזבו, זה לא נימוסי לדבר על ענייני משפחה כאשר יש זרים בבית. הסכמתי, משפחה זה דבר חשוב, התקשרתי הביתה, הבכיין הרים את הטלפון, כנראה שהזמן שבילה עם רוקה עשה לו טוב כי הוא נשמע הרבה יותר שמח. תגיד לי שאלתי, יש לך שם? טרי, קוראים לו טרי, יש שמות הרבה יותר גרועים. הוא סיפר לי שהוא מנקה את הבית משחק עם הכלבה ורואה איתה ביחד טלוויזיה, אהבתי. טונקה סימן לי בידו לשבת לידו, אני מצטער על אי הנעימות שעברת בימים האחרונים, אמר טונקה. לטונקה יש קול נמוך וגרוני, כזה שגורם לך להתרכז בכל מה שהוא אומר. הישרתי מבט ישר אל עיניו, זה כבוד בשבילי, אמרתי, טונקה סאן, אני חלק מהמשפחה, לא היה לי עוד מה להוסיף בנושא. אינני יודע הרבה על הארץ ממנה הגעת, אמר טונקה, חוץ ממה שאני קורא בעיתונים, אתם הרי עוזרים להרבה תחנות טלוויזיה ועיתונים להתפרנס, הבנתי שהארץ שלך גם נחשבת למקום קדוש להרבה דתות, אף פעם לא סיפרת לי מדוע עזבת את הארץ שלך, הוא הפסיק וחיכה. הייתי מוכרח, עניתי, זה היה ענין של כבוד. טונקה סאן, אני רוצה להתחתן עם דנה, עכשיו היה התור שלי להמתין, לא הזכרתי את העובדה שדנה סיפרה לי שהיא הבת של טונקה, גם ליפנים יש נושאים של כבוד. טונקה סיים ללגום את התה מהכוסית הקטנה, הביט ישר בעיניי ואמר, אתם כבר שייכים אחד לשני הרבה זמן, ביחד אתם כמו הבמבוק ופריחת הדובדבן, הוא הסיט את הווילון שכיסה את דלת הזכוכית שהובילה אל הגן, יכולתי לראות את דנה יושבת זקופה על הספסל הקטן. אתה רוצה לקחת אותה ולחזור לארץ שלך? הנהנתי בראשי, כן, כבר הגיע הזמן. את החתונה תערכו כאן, אמר טונקה, שיהיה ללב שלי כמה זכרונות. חיבקתי אותו, הים לא מספיק גדול כדי להפריד ביננו אמרתי. דנה ורוקה אוהבות את הארץ, את המרחבים הפתוחים של גבעות הגליל, גם את טרי הבאנו אתנו, לא הייתה ברירה כבר התרגלנו אליו, אפילו הפסקנו לכנות אותו הבכיין. גמרתי את שתילת עץ הדובדבן, אספתי את הכלים ושרקתי לרוקה, היא הופיעה במהירות. דנה תרצה שאתרחץ ואחליף את בגדי, הלילה טונקה מגיע לביקור והדרך לשדה התעופה ארוכה

עבודה מקצועית

הוא עמד לפני באמצע מגרש החניה ולא הפסיק לדבר, אנשים במצבים כאלה תמיד מדברים הרבה. חלקם בוכים, מספרים לך על המשפחה שלהם, מצטערים על כל מיני דברים שעשו או לא עשו. לחצתי על ההדק, זה מה שתמיד אני עושה. הוא השתתק והחליק על הריצפה החלקה, זה מה שתמיד הם עושים. הורדתי את משתיק הקול מהאקדח, החזרתי את האקדח לנרתיק הכתף והסתובבתי לכיוון המכונית שלי שחנתה בצד השני של מגרש החניה. ביציאה מהחניון לחצתי על הכפתור שמפעיל את הדיסק ושירו של שלומי שבת החל להתנגן במכונית. שיר אהבה עצוב על בחורה רחוקה, מדליק השבת הזה, הקול שלו נכנס לי לתוך הנשמה. קילפתי לי מסטיק חמצמץ והחלתי ללעוס במהירות, אסור לי לשכוח, אמרתי לעצמי, עדיין לא קניתי אוכל לכלבלב הקטן שלי. כזה כלב חמוד. הוא היה הקניה הראשונה שלי לשנה החדשה. קופי, זה השם שנתתי לו, כי הוא היה ממש העתק של הכלב הקודם שלי שהלך לעולמו. כלב שנאוצר קטן ונבחן שתמיד הראה לי את אהבתו בקישקושי זנב וקפיצות, קטן ואמיץ. הוא היה יושב ומתבונן בי כאשר הייתי מפרק את האקדח לגורמים, מנקה אותו ומרכיב חזרה. אף פעם לא התלונן. במיוחד אהב לשבת על ברכי כאשר הייתי צופה בתוכניות הטלוויזיה. טוב זה לא בדיוק כאילו הייתי לבד, הייתה לי גם את מריה הפיליפינית. בחורה מתוקה מריה, איזה בן זונה הביא אותה לארץ והבטיח לה שהיא תהיה עוזרת בית בבית עשירים, אבל הוריד אותה לזנות כבר ביום שנחתה בשדה התעופה בן גוריון. קצת אנגלית למדה במיסיון הקתולי בעיר מולדתה ושום עברית, קיבלתי אותה בטעות. זה היה באחד מאותם הימים ששום דבר לא הולך כמו שצריך, חיסלתי את הסרסור שלה כי שילמו לי. לי באופן אישי אין שום דבר נגד סרסורים. האידיוט הזה גר בקומה שניה של בית דירות בצפון תל אביב, דווקא היה לו טעם טוב. הריהוט בדירתו היה ממש שמרני, משהו בסיגנון צרפתי ישן, וגם הקורסון שלקחתי מהמטבח בדרך החוצה היה באיכות מעולה, את העוזרת פגשתי בסלון. מריה חזרה בדיוק מהסופר נושאת סלים, כאשר ראתה אותי נבהלה לרגע, כבר חשבתי לכבות לה את האורות. משהו עצר אותי לרגע, אולי המבט המפוחד שלה, אולי המחשבה שאני ממשטרת ההגירה, אף פעם לא שאלתי אותה. רוצה קפה? שאלה באנגלית רצוצה, באמת רציתי קפה, זה הולך טוב עם הקורסון שלקחתי מהמטבח. אתה חושב שדני גם רוצה קפה? לא, אמרתי בבטחון. אנשים מתים אף פעם לא שותים קפה, לפחות לא אלה שאני ראיתי. הוא מת? נבהלה מריה, לא עשיתי לו כלום. תרגעי, אמרתי, זה בכלל לא קשור אלייך. הוא פשוט התנגש במשהו ומת. במה הוא התנגש? שאלה מריה. האמת, היא לא נראתה יותר מפוחדת כל כך. הוא התנגש בכדור האקדח שלי, הסברתי. התשובה של הפיליפינית הפתיעה אותי. גם אני חשבתי להרוג אותו, איך אתה רוצה את הקפה? שחור, אמרתי והתחלתי להרכיב את משתיק הקול בחזרה על האקדח. אתה עומד להרוג אותי? שאלה הפיליפינית. אני לא בדיוק אוהב להשאיר מאחורי כרטיס ביקור, השבתי, מנסה לעצור את החיוך שלי. כן אמרה הפיליפינית, זה גם מה שאני הייתי עושה. את כבר הרגת מישהו? כן חייכה הקטנה, אבל זה היה רק ביזנס. הפסקתי להרכיב את משתיק הקול על האקדח. היא הגישה את הקפה בקנקן קטן, על מגש עם שתי כוסות. אתה בוודאי רוצה שאני אשתה ראשונה, ומזגה את הקפה החם לאחת הכוסות. אתה יודע, בפיליפינים לא שתיתי קפה, רק תה, אמרה. היא התכופפה בזהירות ולגמה מהכוס. רגע, הערתי לה, זו הכוס שלי. את צריכה לשתות מהכוס השניה. הפיליפינית חייכה, לא רע, חשבת שהרעלתי את הכוס ולא את הקפה. אתה יודע אמרה בשקט, אם אתה לא הורג אותי, אז תצטרך לקחת אותי איתך, החברים שלו יהרגו אותי. לא אם תהרגי אותם קודם, השבתי. אם אני אהרוג אחד מהחברים שלו, מה יקרה אחר כך? זה פשוט אמרתי, את כבר לא תהווי לי סכנה, ואני כבר מזמן צריך בחורה שתנהל לי את משק הבית. יש לך איזה סטיות מיניות? שאלה הפיליפינית. שאלה ישירה, היא כבר בודקת את מקום העבודה החדש. לא, השבתי, שום סטיות, רק בית הפוך, כלבלב קטן ואף אחד שיודע לבשל. כמובן שאת לעולם לא תוכלי להביא אדם זר לבית. ומה בענין הכסף? זהו, באתי לעבוד ועכשיו אני מוצא את עצמי מנהל ראיון בענייני תעסוקה. המשכורת תהיה טובה, הבטחתי. בקשר לאורחים, אין לך מה לדאוג, המשיכה הפיליפינית הקטנה. אבי מכר אותי לרועה זונות, כך שענין המשפחה סגור ואם תחשוב על ההיסטוריה שלי בישראל, בוודאי תבין שאינני מחפשת חברה. היכן הפספורט שלך? שאלתי, ברור היה לי שהפגר בחדר השני לקח ממנה את הפספורט. הוא שומר על הפספורט בכספת הקטנה שלו, אמרה הפיליפינית. סביר להניח שאת לא מכירה את מספרי הפתיחה של הכספת. זו כספת עם מפתחות אמרה, הוא תמיד מחזיק אותם בכיס, עברתי לחדר השני, הפגר היה באותו מקום, רק כתם גדול הלך והתפשט ליד ראשו. בסרטים תמיד יורים לאנשים בחזה, אבל אני לא אהבתי את זה ותמיד השתדלתי להשחיל אותם בראש. הפכתי בכיסיו ומצאתי את צרור המפתחות הקטן, זה היה קל יחסית, לצד הפספורט בכספת היה צרור של שטרות מגולגל וכמה תכשיטים. השארתי את התכשיטים בכספת ולקחתי רק את הפספורט והכסף, לרגע החזקתי את הפספורט בידי, עיני בוחנות את הפיליפינית שכבר עמדה בחדר מתעלמת לחלוטין מהפגר, עיניה הכהות נעוצות בידי, השלכתי לעברה את הפספורט ולאחר היסוס קל גם את חבילת הכסף המגולגל. תגידי לי כשזה יגמר, לא טרחתי לאיים עליה שלא תברח, היא לא עמדה לברוח, אם הייתה רוצה, כבר הייתה בורחת מזמן. אמא שלי הייתה אומרת שלכל סיר יש מכסה, אבל אף פעם לא חשבתי שלסיר שלי יהיו עינים מלוכסנות. אולי יש לך מספר טלפון של אחד מהחברים שלו? שאלתי. אין לו חברים אמרה, רק שותפים. היא הרימה את שפורפרת הטלפון ובקול בכייני במבטא הרבה יותר כבד ממה ששמעתי ממנה עד עכשיו. הודיעה למיכה שהפגר התנגש בשולחן,יש הרבה דם וכל הכסף שלו מפוזר על הריצפה בכתה. מיכה היה סרסור טיפוסי לעיר המסריחה הזאת. שלא תתקשרי למשטרה, הזהיר, אני כבר בא. עוד לא נולד סרסור שלא יקפוץ ממקומו כאשר ישמע על מישהו ששוכב על הריצפה בתוך ערמה של כסף. תוך דקות ספורות הוא התדפק על הדלת, לא התקשרת למשטרה? חקר, טוב שהתקשרת אלי, התכופף והחל להרים את שטרי הכסף שפזרתי על הרצפה. המהירות שבה פעלה הפיליפינית היתה מהממת, היא שיספה את גרונו בתנועה אחת, טוב זה היה קצת מלוכלך, בגלל כמות הדם שזרמה מגרונו, אבל הוא נפל במקום ורק רטט קטן ברגליו המשיך שניות מעטות. היה לי עצוב מאד להפרד מהאקדח, אמנם היו לי אחרים. בשבילי אקדח טוב זה כמו יצירת אומנות, חבל. חיברתי את משתיק הקול מחדש, הנחתי בידו של השחוט את האקדח ויריתי לכיוון החלון הפתוח, שישארו סימני אבק שריפה על ידו. הסרתי את משתיק הקול והנחתי לאקדח לנפול בתוך שלולית הדם, יש איזה דברים שאת רוצה לקחת מכאן? שאלתי, רק כמה בגדים, השיבה ממהרת לאסוף את חפציה בשקית קניות ישנה. עזבנו, לא במהירות, כשני אנשים שעוזבים בנין מגורים. אף אחד לא היה בחדר המדרגות, פשוט נעלמנו אל תוך העיר. עצרנו בדרך רק פעמיים. פעם אחת כדי לזרוק את כל הבגדים הישנים של הפיליפינית, ופעם נוספת כדי לקנות לה מספר בגדים חדשים. מריה, היא אמרה, שמי מריה. קצת קשה לי עם השם הזה, מריה, אמרתי. לכל הפיליפינים יש כמה שמות אמרה, השם הנוסף שלי זה אנה, אהבתי. שם יפה אנה, שם שהולך טוב עם השיער הארוך, הפנים הצרות והחזה הקטן. עכשיו אני אדם הרבה יותר שמח, לפעמים אני אפילו מחייך לפני שאני יורה. הכלבלב שלי החל לגדול והוא ללא ספק מעדיף את אנה עלי, אולי בגלל שהיא זו שמאכילה אותו, או בגלל שהיא מבלה איתו חלק גדול מהזמן, בהתחלה אפילו הייתי לפעמים מקנא, פעם גם אמרתי לה שיש לה מזל שהכלב לא מדבר, אחרת הייתי מספר לו שהיא באה מארץ של אוכלי כלבים. אנה הייתה מושכת בכתפייה ואומרת שהיא אכלה רק חתולים. חלק מהכלבים שהיא הכירה היה שמח לאכול חתולים. הבית היה תמיד נקי, המקרר היה תמיד מלא באוכל ומוסיקה שקטה הייתה מתנגנת ברקע, אני חושב שזו הייתה בעיקר מוסיקה פיליפינית, אבל מעולם לא שאלתי אותה. אתה רוצה לעשות סקס איתי? שאלה אותי אנה כבר בערב הראשון, רק כאשר את תרצי, אמרתי, אולי בגלל הדרך העדינה ששאלה אותי, אפילו לא הייתי נבוך. אנה חייכה ולא הוסיפה דבר, הגבולות נקבעו והיא הרגישה לגמרי בבית. ערב אחד כאשר עמדתי לצאת לעבודה, הרגשתי משהו שונה בחגורת הכתף של האקדח שלי, בחנתי את הנרתיק בקפדנות, אנה תפרה מתחת לנרתיק הכתף, הוסיפה סכין קטן, סטילטו יפני. צר ומאוזן לחלוטין, התפירה העדינה גרמה לכך שלא ניתן היה להרגיש בתוספת, הסטילטו היה תלוי בצורה שאיפשרה גישה קלה וחלקה. אין לי מושג היכן קיבלה את הכלי הקטלני הזה, אבל אהבתי. נקשתי קלות על דלת חדרה של אנה, כאשר פתחה, מביטה בי אוחז בנרתיק האקדח, הודתי לה ונשקתי קלות את מיצחה. אהבתי את היחסים המיוחדים האלה, בלי שאלות, בלי התנצלויות. במשך שנים הייתי שוכר מפעם לפעם חדר בבית מלון קטן שהיו לו קשרים עם נערות ליווי , אבל מאז שהופיעה אנה בחיי פסק ההרגל הזה. לפעמים הייתי תוהה עם גם זה קשור בפיליפנית הקטנה. אנה החזירה את הסקס לחיי, זה היה הזיון המשגע ביותר שעברתי. זה התחיל כאשר חזרתי לאחר יום עבודה ארוך, זו הייתה צריכה להיות עבודה פשוטה. יבואן של זונות מרוסיה החליט להוסיף להכנסתו והחל להבריח נשק עבור קהל הלקוחות שלו שהיו ידועים כחברי המאפיה הרוסית. לי באופן אישי אין שום דבר נגד יבוא, אבל זה הפריע לאחד המעסיקים שלי. הפריע לו מספיק בכדי להחליט ולחסל את היבואן במקום ציבורי, למען ידעו ויראו. כאשר העבודה נדרשת להעשות במקום ציבורי, אני לוקח יותר, העבודה הזאת הייתה צריכה להעשות כאילו היבואן חוסל בידי רוסיות. זה הצריך מעיל רוסי כבד, חולצה עבה מהסוג שהם אוהבים, משקפי לנין עם מסגרת דקה ושפם קווקזי. גם הנשק שנבחר היה אקדח רוסי כבד שהיה מיועד להשאר במקום הרצח כעדות. הסיבה לפגישה הייתה זונה צעירה שהוברחה ממצרים ושסופקה על ידי מזמין העבודה. כבר כאשר לקחתי את השרמוטה הרוסיה מפינת הרחוב, כפי שנקבע, הבנתי שיש לי בעיה. השרמוטה הייתה מסוממת לחלוטין, אם היה לי שכל, הייתי צריך להשחיל לה כדור בין העיניים במקום ולמצא לה תחליף בעצמי. אבל לפעמים כאשר דברים נראים קלים כל כך, הם צרה אמיתית. כבר בכניסה למסעדה הבחנתי ביבואן וגם הוא הבחין בי, יותר גרוע, הוא גם הבחין בבחורה, מכאן והילך התפתח גהינום אמיתי. מישהו ממש לא אוהב אותי. הזונה שהבאתי איתי הייתה סחורה ששיכת ליבואן ונגנבה מהאורוות שלו. הוא הושיט את ידו לכיוון המעיל שלו בתנועה שאני מכיר יותר מדי טוב. הוא עמד לשלוף אקדח, אז יריתי בו, בשביל זה הרי באתי למקום המטונף הזה בתחנה המרכזית הישנה. המשכתי לירות, בזונה שבאה איתי, בשומר המסעדה ואפילו במלצר הרוסי, עכשיו אני כבר עובד בחינם. שילמו לי למחוק מסריח אחד ואני כבר הפכתי את זה לאירוע ציבורי. התחמקתי דרך דלת המטבח האחורית של המסעדה, דרך הסימטה וישר אל תוך הקהל העצום של התחנה המרכזית. השפם והכובע נעלמו בפח האשפה הראשון שראיתי והמעיל שכיסה על הג'קט הקל הושאר על ספסל תחנת אוטובוס. את זוג הנעליים הכבדות החליפו מוקסינים מבד ששלפתי מכיסי הג'קט הקל ולבסוף נעלמו זוג כפפות העור הזולות בשרותים הציבוריים. בחוץ החלו להשמע סירנות ניידות המשטרה הממהרות למקום הארוע, בשלווה רחצתי את ידי עד למרפקים, מנקה את החומר שמרחתי כדי למנוע את אבק השריפה שמשחרר האקדח. שטפתי את פני ויצאתי לרחוב, צועד ישירות בחזרה אל זירת הפשע. מישהו ניסה לטגן אותי בסיפור הזה, בזה הייתי בטוח. מישהו רצה להפטר מהיבואן וממני באותו הזמן. קיוותי שאותו מישהו, אולי יהיה מספיק טיפש להשאר במקום. כן הוא היה מספיק טיפש להשאר במקום, מיכאל סרג'ו, האיש שבעבר סרבתי לעשות עבודה עבורו. סרג'ו פנה אלי פעם ואמר, "שמעתי שאתה עושה עבודות קבלנות", אני לא מתעסק בבניה השבתי והמשכתי, כאילו פשוט עשה טעות רגילה. מיכאל סרג'ו היה האיש ששלט בזנות בכל התחנה המרכזית הישנה, לפחות זה מה שהיו מזמרים ברחוב. הוא החליט להתפטר ממתחרה לא רצוי וניסה למחוק אותי באותו זמן. לא חשבתי פעמיים, התקרבתי אליו מאחור ועשיתי את העבודה שלי בסכין, משאיר את הסכין נעוץ עמוק בבסיס הגולגולת שלו. שום צליל לא נישמע, התרחקתי בצעדים מהירים נותן לו לנפול במרכז הקהל הצפוף. נישאר לי רק לטפל באיש שהזמין עבורו את העבודה, אבל זה כבר יכל לחכות. חזרתי הבייתה, משתמש במפתח וחומק ישר לחדר האמבטיה, כאשר גמרתי להתקרצף, כבר חיכתה לי כוסית משקה, סאקי, יין האורז החם שחודר כמו גנב למעמקי הבטן, ממשיך לרגליים ומחזיר לך את הרגשת היציבות. אנה ישבה בשקט, מרגישה שמשהו מסעיר אותי, בתנועות איטיות הורידה את החולצה מעלי ומבלי להוציא מילה החלה לעסות את כתפי וגבי, הריח החלש של המשחה שהשתמשה בה חדר לאפי, ריח של וורדים משכר ומרגיע, נשכבתי על ביטני והיא החלה לעסות את החלק התחתון של גבי, בתנועת יד קלה רמזה לי להסתובב והחלה לעסות את חזי, לאט לאט ירדה אל בטני, שיחררה את מכנסי והמשיכה בתנועות עדינות אל שיפולי הבטן, הרגשתי את גופי מתעורר למגע ידה העדין, מתמתח ומגיב על כל תנועה של ידה. לפתע התיישבה מעלי וכיוונה את אברי אל הפתח שנפער בין רגליה והחלה להתרומם ולרדת בתנועות קצובות, שום קול לא נישמע בחדר, הרגשתי את גבי מתמתח, כאילו יד ענקית אחזה בעמוד שידרתי וטלטלה אותו בעוצמה. ואז התפרצתי, הרגשתי את הנוזל החם זורם על ביטני, הרגשתי את אנה מתרוממת בתנועה חלקה ונעלמת לכיוון חדר האמבטיה. נשארתי לשכב זמן מה, מהרהר, כאשר התרוממתי, פתחתי את דלת חדר האמבטיה. אנה עמדה עדין תחת המים הזורמים והחדר היה מלא באדי מים. אנה עמדה זקופה תחת זרם המים, חזה הקטן זקור ושערה השחור כעורב מתוח ומכסה את כתפה. עיניה השחורות נעוצות בפני, צעדתי ישר אל תוך האמבטיה. היא הייתה שלי, בלי לבקש התחייבויות, בלי הצהרות אהבה ונאומים, היא פשוט הייתה שלי. ידעתי שמשהו השתנה בחיי, ההרגשה של זאב בודד הלכה ונעלמה משאירה אותי תוהה. נשאר לי לסגור מעגל אחד, אדי האיש שהזמין את העבודה בתחנה המרכזית. אדי חפר במכנסיו מחפש את צרור המפתחות של הרכב, מכונית מרצדס שחורה ומבריקה, הוא לחץ על השלט, מנעול המכונית הגיב בנקישה קלה, אדי מיהר להתישב במכונית, מבחין שהמנורה הפנימית אינה דולקת, מרצדס, אמר לעצמו, מניע קלות בראשו. לקח לך הרבה זמן להגיע, אמרתי מהמושב האחורי, בבקשה אל תעשה תנועה מיותרת. אדי ידע שאני אוחז באקדח מכוון לראשו, הוא ידע שאני משתמש במשתיק קול ושהזכוכיות הכהות של המכונית לא מאפשרות לעוברי אורח לראות את פנים המכונית. מה גרם לך להפיל אותי במלכודת הזאת? שאלתי. אחותי מלכה נסעה לטורקיה, הוא דיבר מהר, האנשים של מיכאל שמו את הידיים המלוכלכות שלהם עליה, אני יודע שלא אצא מהמכונית חי, אבל לפחות אתה יודע שאני לא סתם מושתן שדופק את החברים שלו. לכל אדם יש יום שבו המזל עומד על כתפו ושומר עליו, ביום כזה, גם אם אתה סוגר את עיניך ועובר את הכביש, שום מכונית לא תפגע בך, חשבתי שלאדי יש יום כזה. האמנתי שהוא אומר את האמת, האמנתי שהוא לא סתם מושתן, למרות שאף פעם לא חשבתי שהוא החבר הטוב ביותר שלי. אנחנו בסדר אמרתי רכות נוגע בכתפו, תגיד לי אם אתה צריך עזרה עם האחות. אדי ניסה לענות לי, אבל המילים לא עברו בגרונו. יצאתי לרחוב, הרגשתי קצת מוזר לשוטט בין כל האנשים, בדרך כלל אני מעדיף את הרחובות בלילה, שקטים וקרירים. בשעות הלילה המאוחרות הרחובות כמעט ריקים, אתה לא רואה את הטינופת המצטברת בפינות הרחובות, שלטי הניאון הקרים מוסיפים צבע לבתים הישנים, חתולים חומקים בלאט בין פחי האשפה ואור חלונות הבתים מוסיף לך ביטחון. בחיי, אם לא הייתי המרדים הראשי של העיר, הייתי הופך לאחד המשוררים. המחשבה הזאת גרמה לי לחייך, מנסה לתאר לי את עצמי, יושב עם מקטרת בפה וכותב על השלכת. חזרתי הבייתה, מילה חדשה יחסית עבורי, קודם זה היה רק מקום להניח את הראש. הוספתי את אנה והכלב וכבר הדירה הפכה לבית, כנראה שאני מתחיל להזדקן. הריח מהמטבח היה מהמם. אין לי שום מושג מה אנה בישלה שם, אבל רציתי לאכול את זה. בזמן שאכלתי, שאלה אנה בעדינות האופיינית שלה, אם לא יפריע לי שהיא תדבר בזמן שאני אוכל. למעשה, היא לא המתינה לתשובה והחלה לדבר. אתה חיי כמו סמוראי, אמרה, סמוראים עושים את אותם הדברים שאתה עושה, שומרים על האינטרסים של האדם שהם עובדים בשרותו. כך שכל מי שמסכן את חיי האדון, נעלם, אבל סמוראי לעולם לא לוקח את העבודה שלו באופן אישי, וברוב המקרים גם הוא לא מת במיטה, לסמוראי זה כבוד למות בקרב. הייתי רוצה לראות אותך חי הרבה יותר זמן מסמוראי. רציתי להכניס הערה צינית, אבל המשכתי להקשיב בשקט. זה התפקיד שלי לשמור שלא יקרה לך שום דבר רע, המשיכה אנה. העברית שלה הולכת ומשתפרת, ציינתי לעצמי. אנה המשיכה ללא הפסקה, אולי חששה שאני עומד לקטוע את שתף דיבורה. רגע, אמרתי, איבדתי אותך, על מה את מדברת? עיניה שטפו את פני, היא המשיכה. השארת היום מאחור אויב חי וכמו עקרב הוא היה יכול לחזור ולעקוץ אותך. ידעתי בדיוק על מה היא מדברת וידעתי שהדרך היחידה שהיא יכלה לדעת זאת, זה להיות במקום, קרוב, מאד קרוב. את היית שם אמרתי, הרגשתי את הזעה מתחילה לרדת במרכז גבי. הייתי הצל שלך על הקיר המשיכה אנה, ראיתי אותך יוצא מהמכונית ואת המכונית משתלבת בתנועה. חיסלת אותו? שאלתי, אנה המשיכה לדבר כאילו ולא שמעה אותי, מהתחלה רציתי לחסל אותו בעצמי, אבל לא רציתי שתראה את זה כפגיעה בכבוד העצמי שלך, אבל לא השארת לי ברירה, היא התנצלה. התבוננתי באנה, המרחק בין התרבויות היה כל כך רחוק, שלא ניתן לגשר עליו בכמה משפטים. ידעתי אני פשוט אוהב אותה, כנראה שהגיע הזמן להחליף מקום ומקצוע. כמעט קל למצוא אותי את אנה, מבלים ביחד בגלרית העתיקות בצ'יינה טאון, כל מה שאתם צריכים, זה למצוא את העיר הנכונה

איש הצל

יריתי במקס,יריתי בו ישר בפניו. שלוש פעמים יריתי בו ונתתי לאקדח להשמט על הכביש, משמיע נקישה קשה, הסתובבתי והלכתי, לא פחדתי כלל, למעשה, לא הרגשתי דבר. זה היה כמו להרוג חרק שהרגיז אותך הרבה זמן, כמו להכות זבוב בעיתון מגולגל. המשכתי ללכת בלי שסובבתי את ראשי אפילו פעם אחת. הרגשתי ריקנות בפנים, כאילו איזה איבר פנימי נתלש מתוכי, או כאילו אוויר דחוס השתחרר מבית החזה. המשכתי ללכת, צפירות אמבולנס מתקרב, כמו צריחת ציפור טרף ענקית. הגשם הכה בפני, שוטף את הזעה שכיסתה את ראשי, מכוניתי חנתה במגרש החניה הסמוך, לחצתי על כפתור השלט, מנגנון הנעילה של הדלת הגיב בחריקה קלה. נחתתי על מושב המכונית ונעלתי את הדלת. צפירת האמבולנס המשיכה ואליה הצטרפו צלילי ניידות המשטרה שזרמו במקום. מישהו מצא את הגופה. ניגבתי את פני בסמרטוט הישן ששלפתי מתא הכפפות, ישבתי במכונית כבוית המנוע ובהיתי בתנועה החולפת בכביש. הרגשתי חופשי, לא היה איש אחד בעולם שידע את סודי, זה עתה מחקתי את את האחרון, את האדם היחידי שסודי היה ידוע לו. זה היה קצת מפחיד, מפחיד אפילו יותר מהמחשבה שיש אנשים שיודעים את הסוד. מפחיד להיות לבד עם הסוד, לבד כמו בהתחלה. סובבתי את המתנע, המכונית נענתה ברעידה קלה והמנוע החזק החל להמהם בגירגור שקט, כנמר ענק המוכן לזנק בכל רגע. הדלקתי את אורות המכונית והחלקתי אל תנועת המכוניות הזורמת, הרדיו השמיע מנגינות ישנות משנות השמונים שהשתלבו בחריקת המגבים וביחד יוצרים מנגינה חדשה.

ההתחלה

היינו צריכים להשאר בבית ביום כיפור, אולי היינו צריכים לצום, אבל החלטנו לצאת לכינרת. עבדנו כולנו באותו משרד, חברת בניה קטנה אבל משגשגת. קחו את המיניבוס אבל, תחזירו אותו ביום ראשון נקי, אמר הבוס. כבר שבוע שאנחנו מדברים על יום כיפור, הוויכוח היחידי שהיה לנו, אם ניסע לים המלח או לכינרת, תחשבו אמר מקס, שחייה בכנרת, מסעדות ערביות עם דגים על האש, או סתם לצוף בים המלח? יצאנו לכנרת, עמוסים בשקי שינה, אוהל קמפינג קטן אפילו מנגל קטן. היינו צריכים להיות ארבעה אבל טלי עשתה לי ברז. למקס זה לא קילקל את מצב הרוח, תאכל סטקים, תישחה ותתפוס ראש, חבל שלא נישארתי בבית. מקס ומירי התמקמו במושב האחור, המסיבה שם התחילה עוד לפני שעזבנו את העיר, מקס הוציא מגולגלת והתחיל לעשן, גם בירות התחילו לזרום. אין דבר שאני שונא יותר מאשר לשבת במכונית עם חלונות סגורים מלאה בעשן ובריח של בירה. אין מה לעשות, נולדתי מרובע. יש אנשים שגראס עושה אותם שמח, מירי לא הייתה אחת מהם, עשן המגולגלת שמילא את ראותיה הכניס בה עצבות, מקס ממולא בגראס ובבירה אפילו לא שם לב. פתחתי מעט את חלון המכונית מאפשר לאוויר קר ונקי להגיע אל ראותי. מקס היה עסוק בניסיונות בלתי פוסקים להכניס את ידו למכנסיה של מירי, הסטתי את המראה האחורית, לפחות לא לראות, גם הגברתי טיפה את הרדיו. חלפנו ליד פונדק דוברת, עד עכשיו כל המקומות בדרך היו סגורים, החג היהודי המתקרב גרם גם לכל המסעדות הערביות להסגר מוקדם מהרגיל, כמה רציתי קפה. המקום היחידי שהיה פתוח הייתה מסעדת הדגים הערבית בטבריה על החוף, שמחתי לצאת מהמכונית, המלצר הערבי קיבל את פנינו, כבר לא עושים על האש, "בגלל הכבוד ליהודים" אמר, "גם לא רוצה להביא למשטרה את הסעיף", יש חומוס וטחינה אמר, רק קפה אמרתי, הלך לי התיאבון. מקס המשיך עם הבירות. הערב הלך וירד על הכינרת, ידעתי שצריכים קצת למהר, כל החופים המסודרים היו סגורים וחשוכים "יום כיפור סגור", הצהירו השלטים. אורות מעטים נראו בחורשות האקליפטוס, פה ושם דלקו מדורות אחדות, גם המבלים המועטים לא ניסו להצהיר על נוכחותם, עצרנו את המכונית לא רחוק מאחת המדורות, רק רכב אחד, חנה בצד הכביש. ריח בשר צלוי מילא את האוויר, התחלתי לקושש ענפים למדורה, וכאשר הדלקתי אותה, ראיתי שמירי כבר מכורבלת בתוך שק השינה הצבעוני שלה, רעיון טוב. למקס המסטול היו רעיונות אחרים, הוא אפילו לא ניסה להקים את האוהל שהביא. כל מה שהיה לו בראש, היה להכנס לתוך שק השינה של מירי. לי כבר היה מספיק,מירי עם ה"תעזוב אותי יא מפגר, תן לישון", ותחנוניו מלאי האלכהול של מקס. החלטתי לזוז מהמדורה הקטנה ולתפוס קצת שקט. העברתי את שק השינה שלי ואת אחד התיקים כדי שישמש לי כרית, אל תוך חשכת העצים, משהו קשה הפריע לי בתיק ששימש ככרית, זה היה התיק של מקס. פתחתי את התיק כדי להוציא את החפץ הקשה. אקדח, מי המטורף שנתן לו רשיון לאקדח? הנחתי אותו לצידי. הטרוניות של מקס הלכו ושקטו, גם את מירי לא שמעתי יותר, רק קול של בקבוק מתנפץ, הלך עוד בקבוק בירה חשבתי, ועצמתי את עיניי. הצעקות חדרו אל תוך ראשי והפכו למסור ענקי, קמתי, אני חייב להפסיק את השטויות האלה של מקס. המדורה עדין בערה, את מקס לא ראיתי, שני גברים עמדו מעל לשק השינה של מירי, אחד מהם מנסה להוריד ממנה את את זוג מכנסיה והשני אוחז בחזה, תפסתי את האקדח של מקס וצעקתי, עד היום אני לא זוכר מה צעקתי, אחד מהגברים התרומם, לאור המדורה יכולתי לראות את הסכין בידו, יריתי, רק פעם אחת. הסכין נפלה מידו והוא צנח לרצפה, השני פתח בריצה מטורפת ונעלם בין העצים. מקס, איפה לכל הרוחות מקס? מקס התקרב מכיוון המדורה הקרובה, מתנדנד, ניסו לאנוס את מירי, אמרתי, יריתי בחרה הזה, הצבעתי על הגופה, איפה היית, הלכתי להתמסטל עם הערבים במדורה שם והצביע בידו לכיוון המדורה הרחוקה. אמרתי להם שהשרמוטה לא נותנת, אז הם שאלו אם הם יכולים לנסות. לא היה עם מי לדבר, הראש של מקס כבר הלך לאיבוד, סרוט. אספתי את התיקים והכנסתי את מירי למושב הקידמי, מקס זחל למושב האחורי, את צריכה רופא שאלתי, לא לחשה, סע, בבקשה סע. כל הדרך דיברתי, גופי רעד ללא שליטה, הכבישים היו ריקים. בחיים לא החזקתי אקדח ביד, אמרתי רק רציתי להפחיד, מוכרחים לספר למשטרה, לא, לא, התחננה מירי, לא משטרה, הוא אנס אותי, אם תספר למשטרה גם ההורים שלי ידעו. עצרנו בתחנת הדלק הסגורה, מזל שצינור המיים היה מחובר, זה היה מוכרח להיות משפיל. מירי רחצה את עצמה במים הקרים מבט קפוא על פניה, סובבתי את הראש לאחור, מקס המשיך לשכב על המושב האחורי הוא אפילו נחר. תוריד אותי רחוק מהבית, "אמרתי להורים שאני נשארת אצל חברה" אמרה, שלא ידעו על הטיול. בעיתונים כתבו על גופה של תושב ערבי וסמים שנמצאו על החוף, המשטרה חושדת בסיכסוך כנופיות. חשבנו שמקס לא זוכר כלום, וקברנו את הסיפור אני ומירי. עברתי למקום עבודה אחר, לא יכולתי יותר לראות את הפנים של מקס. מירי חזרה לאוניברסיטה, התפזרנו. מקום העבודה החדש היה מדכא, קצין רכב, כמו בג'וב הקודם, הרכב היה מיושן והייתי צריך להתווכח על כל שקל שצריך להוציא עם החשב הקמצן, הוא כנראה חושב שברקסים זה דבר שמחזיק לעולם, המשכתי לחפש בעיתונים במדור "דרושים", העבודה היחידה שהתפנתה, הייתה במשטרת ישראל, זה לא שאני לא אוהב שוטרים, אפשר לומר שאני פשוט מפחד מהמשטרה. אבל המשאיות המשיכו לנסוע על צמיגים חלקים, ונמאס לי לריב כל יום מחדש עם החשב הקמצן. פניתי למקום העבודה הקודם, לבקש המלצה, זה פשוט חלק מבקשת עבודה במוסד ממשלתי. הם שמחו לתת לי את ההמלצה, ושאלו אם שמעתי שמירי עומדת להתחתן, עם בחור מסורתי, "היית מאמין שמירי תתחתן עם דתי?" אמרה הפקידה. שמחתי בשביל מירי, אולי זה סימן שהצליחה להדחיק. במקום העבודה החדש, לא היו בעיות של תקציב, הרכב הוחלף לעיתים קרובות, נבדק על בסיס שבועי, ומחסן החלקים היה גן עדן לקציני רכב. קבלת רכב חדש היה הדבר שהכי אהבתי, צ'ופר. קיבלתי את הרכבים החדשים ישר מהיבואן, לקחתי אותם לצביעה ולהרכבת סירנה מחשב התיקשורת וכמובן האורות המהבהבים על הגג, כיסיתי את האורות בכיסוי אברזין ולקחתי אותם לנסיעת מבחן ארוכה. אהבתי את העבודה, אהבתי גם את הסיפורים שהשוטרים אוהבים לספר, הייתי אחד משלהם. קראו לי ברמקול, עד היום אף אחד לא קרה לי ברמקול, זו הייתה הפקידה בחברה שעבדתי בעבר. מישהו התקשר, היא אמרה, בקשר לכנף שכופפת במכונית שלו בטבריה, הבטחת לשלם הוא אמר, משהו על יום כיפור, קצת היה קשה להבין עם המבטא הערבי שלו. לקחתי את מיספר הטלפון שלו ושמתי בכיס. מאד קל לגלות אינפורמציה על בעל טלפון, במיוחד עם יש לך קשרים במשטרה. אפילו לא הייתי צריך לבקש טובות, ניגשתי לאחת הניידות שהובאה לטיפול והדלקתי את המחשב. האינפורמציה לא איחרה להופיע על המסך. ערבי תושב טבריה, עבר פלילי, כבר היה לי הכל. טלפנתי אליו מטלפון ציבורי. זה היה החבר של הערבי, זה שברח. הוא רצה כסף, הרבה כסף, אחרת הוא יספר הכל, הסכמתי לשלם אפילו לא התווכחתי על הסכום. ביום חמישי אנחנו מקבלים ניידות חדשות ויוצאים לנסיעת מבחן. הבטחתי לו את כל הכסף ביום חמישי. קבענו להפגש במסעדה במחלף נתניה, הוא ילבש מעיל ירוק ויחזיק מטריה. תחכה בחוץ אמרתי, אני נותן לך את הכסף דרך החלון וגמרנו, אני לא שומע ממך בחיים? הוא הבטיח הם תמיד מבטיחים הסחטנים. הוא חיכה לסובארו קטנה. יצאתי לדרך, אורות הגג של הניידת מכוסים באברזין עם ההודעה "לא בשרות." כמה קילומטרים לפני המחלף עצרתי את הרכב, וכיביתי את המחשב. מתחת למושב הוצאתי את האקדח של מקס והורדתי את הכיסוי המהבהבים מהגג. הוא חיכה לפני המסעדה, בדיוק כפי שהבטיח, צפרתי לו וסימנתי לו להתקרב, הוא היה עסוק יותר באורות המשטרה המהבהבים מאשר בנהג והתקרב. מבלי להסס, יריתי בו ישר בפנים שני כדורים, והחלקתי אל תוך התנועה. אנשים נותנים לך להשתלב בתנועה הרבה יותר בקלות, כאשר הם רואים ניידת. כיסיתי את אורות הגג, וחזרתי למוסך. רוב האנשים שמסתובבים ליד המסעדה במחלף נתניה הם עובדים ערביים מהשטחים, אלה לא אוהבים להפגש עם משטרה, לא היו עדים. החקירה הבאליסטית הראתה שהוא נורה מאותו אקדח שהרג את סוחר הסמים בכינרת. זה הרגל מגונה לירות באנשים אמרתי לעצמי, טוב, לפחות זה ניגמר. הלוואי ולא הייתי פותח פה לשטן. דבר אחד לא הפסיק להטריד אותי, איך המשטרה ידעה שזה כנראה אותו האקדח? לא הייתי צריך לחכות הרבה, אחד מעובדי המדור לזיהוי פלילי הביא את רכבו לביקורת תקופתית, הראתי לו את הכתבה בעיתון, ושאלתי. הוא חייך ואמר גם העיתונאים שאלו את אותה השאלה, אבל תשובה הם לא קיבלו. הכדורים שהוצאנו מהגופות בשני המקרים היו כדורים מיוחדים. מיוחדים? שאלתי, כדורים שמיוצרים עבור קציני ביטחון במטוסים, עשויים מחומר מיוחד, כדי שלא יחדרו את מעטפת המטוס, ויגרמו להתרסקות. איך הגיעו כדורים כאלה לידיים של פושעים זו החידה האמיתית. מזל שהייתי אחד משלהם והוא הרגיש שהוא יכול לספר. לי כבר היה את פיתרון החידה, אחיו של מקס היה איש ביטחון אווירי באל על. היה, עד שנסע למצא את עתידו בארצות הברית. מקס פשוט גנב את האקדח של אחיו. כבר רציתי להפתר מהאקדח ומהכדורים המזהים שלו, מזל שלא הספקתי לעשות זאת. מירי התקשרה, מאז שאני עובד במשטרה, הפסקתי לאהוב טלפונים. אתה אף פעם לא יודע מי באמת מקשיב לשיחה, היא נשמעה קצת היסטרית, אז קבענו להפגש. בית קפה קטן לא רחוק ממקום העבודה שלה. מצטערת שהטרדתי אותך, אמרה, מקס התקשר, הוא כבר התקשר כמה פעמים. שתקתי, בהתחלה הוא ביקש הלוואה, סכום קטן, הוא מחפש עבודה, אחר כך הוא סיפר את האמת. הוא מכור לסמים, נתתי לו את הכסף, הוא הבטיח שלא יתקשר יותר. והוא התקשר שנית? שאלתי, כן הוא שמע שאני עומדת להתחתן עם דני, בחור מסורתי, הוא שאל אם דני ירצה עדיין להתחתן איתי אחרי שישמע ששכבתי עם ערבי ביום כיפור. הוא גם הזכיר את העניין השני, היא לא פירטה, אבל ידעתי שהיא מדברת על האנס שהרגתי, הוא גם שאל אם אני יודעת היכן האקדח, אמרתי שזרקת אותו למיים. שילמת לו? הייתי מוכרח לשאול, כן ענתה ואתמול הוא ביקש עוד כסף, הרבה כסף, אמרתי לו שאין לי. ניחשתי, מקס המשיך לאיים. לא הייתי צריך לחשוב הרבה, סחטנים לא מפסיקים לעולם. תגידי לו שהוא יקבל את הכסף, את רק צריכה כמה ימים כדי לגייס כזה סכום גדול, אני אגייס לך את הכסף. לא רציתי לספר לה את האמת. הקלדתי את שמו המלא של מקס במחשב המשטרתי, הוא היה נרקומן ידוע ועכשיו כבר ידעתי היכן למצוא אותו. נרקומנים אינם מתרחקים מהמקום בו הם קונים את הסם. ראיתי אותו מתקרב למגרש החניה, בצעדים לא יציבים, נרקומן, חיכיתי שהתקרב. יריתי בו ישר בפניו. שלוש פעמים יריתי בו, ונתתי לאקדח להשמט על הכביש. בבוקר התקשרתי למירי, אין לך מה לדאוג, אמרתי, כבר יש לי את כל הכסף. תגידי למקס, היא לא נתנה לי לסיים. אני כבר לא צריכה את הכסף, אמרה, סיפרתי לדני על האונס בכינרת, לא הזכרתי אפילו מילה על היריות, דיברתי רק על האונס. כבר אין חתונה, שמקס יעשה מה שהוא רוצה, אני כבר לא משלמת. בחורה חכמה, אמרתי לה סחטנים אף פעם לא מפסיקים. יצאנו אני ומירי לבית קפה חשבתי שאני צריך לנחם אותה. מאז ניחמתי אותה הרבה, מירי ואני כבר גרים ביחד כמעט ואין ביננו סודות. את החברים שלנו אנחנו בוחרים בזהירות

דויד מנדוזה

אם החיים זה כמו משחק פוקר, הייתי אומר שחילקו לי קלפים גרועים, אבל לפעמים במשחק, החלפת קלפים משנה הכל, החלטתי להחליף קלפים. עבדתי בחברת תעופה, כל היום ראיתי מטוסים עולים ויורדים, רק החיים שלי לא הצליחו להמריא. נשוי לזמירה והילד שהביאה לחיי הנישואין מזכרת מהבעל הקודם, מאושר לא הייתי, כל כך הייתי עסוק בניסיון המתמיד להביא פרנסה הבייתה, שלא ראיתי ממטר. הנסיעות הארוכות מרמת גן למקום העבודה מורט העצבים, ארבעים שעות בשבוע, מתווכח עם נוסעים שאיבדו את המזוודות או סתם נגרם להן נזק. אומרים שכשצרות מתחילות, הן מופיעות בשלשות, ובאותו יום, בדיוק כך זה היה. הצרה הראשונה הייתה מזג האוויר, גשם וברד, הגעתי לשדה התעופה כולי רטוב עד לשד עצמותי, הצרה השניה באה מייד בעקבות הצרה הראשונה שתי טיסות בוטלו ונשלחתי הבייתה מוקדם מהרגיל, שוב כל הדרך חזרה, ובאוטובוס שאפילו לא היה בו חימום, על הצרה השלישית כבר שמעתי בחדר המדרגות, הילד הקטן של זמירה שיחק לבדו בחדר המדרגות, הי מותק היכן אמא? שאלתי, היא נחה במיטה עם אבא, השיב הקטן, הם מאד עייפים. תמשיך לשחק מותק, אמרתי לילד, ופתחתי את דלת הדירה במפתח, זמירה ובעלה לשעבר מוטי, היו עדיין במיטה, במיטה שלי, שוכבים ערומים ומכוסים למחצה בשמיכה עטורת הפרחים. מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? נבהלה זמירה, רק באתי לראות שלא חסר לכם שום דבר, עניתי. יש אנשים שברגע כזה עולה להם הסעיף לראש ונשרפים להם הפיוזים, לי קרה דבר בדיוק הפוך, אפילו חייכתי. הוצאתי את הנייד מכיסי וצלצלתי לאישתו של מוטי, סאלי. בחורה נחמדה, חשבתי שמגיע לה לשמוע ראשונה, נתתי לה תאור וויזואלי, על מה שמתרחש ברגע זה בחדר המיטות שלי. תגיד לו צעקה, שאין לו מה לחזור הבייתה. אז אמרתי לו, חזרתי מילה במילה על כל מה שאמרה אישתו, היא הזכירה לו שזה הבית שלה, ועכשיו גם יהיה לו עסק עם שלושת האחים שלה. כל כך הרבה אינפורמציה, והיא כבר עברה לצרחות. החלטתי שעדיף להעביר לו את הטלפון, כדי שיוכל לדבר עם אישתו ישירות. לי כבר לא נשאר הרבה לעשות שם, אז סגרתי את הדלת ויצאתי לחדר המדרגות. הדלקתי סיגריה, והחלטתי שזה הזמן הטוב ביותר לקחת חופשה מהחיים. מהיכן שמעתי את המשפט הזה? נזכרתי, זה היה החבר שלי מוני, ביום השחרור מצה"ל, "עכשיו אני הולך לחפש את עצמי, לוקח חופשה מהחיים". מוני לא חזר אף פעם לארץ. אולי הוא מצא את עצמו ואולי כל מה שמצא היו הסמים. מוני מתגורר במיאמי בארצות הברית, אבל חוות המרחיאונה שלו "גראס פארם", הייתה באיים הקריבים, לפחות זה מה שמספרים החברה. חבר טוב היה מוני, הייתי נוסע אליו, אבל תמיד הייתי נגד סמים. זה היה הרגע שנזכרתי בדויד מנדוזה ונכנס לי רעיון מטורף לראש. חייגתי למוני, סיפרתי לו הכל, גם הקשבתי לכל מה שהוא אמר
חלוקת קלפים מחדש

אומרים שאדם חי רק פעם אחת, דויד מנדוזה עומד לחיות פעמיים. גיליתי את דויד בבית הקברות, ביום השנה לפטירתו של אבי זכרונו לברכה, באתי לגילוי מצבה. המצבה של דויד היתה לצד קברו של אבי, ומשכה את תשומת ליבי. קטנה ופשוטה רואים שניסו לחסוך כאן בכסף, ניכר היה שאיננו זוכה למבקרים רבים, אם בכלל. קראתי את הפרטים שעל המצבה, דויד נולד שנה לפני שנולדתי ונפטר רק לפני כחמש שנים. חזרתי לבית הקברות, זה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות, אחרי הכל, גם חיי הנישואין שלי מתו היום. החלטתי לנצל את הדבר היחידי שלמדתי בשדה התעופה, לתחקר אנשים. ביקור קטן במשרד "חברה קדישא" בבית הקברות גילה לי שקבורתו והמצבה של דויד שולמו על ידי קרוב משפחה רחוק, שאפילו לא בא לטקס הקבורה. חקירה טלפונית קצרה העלתה שמשרד הפנים לא עידכן את העובדה שדויד מנדוזה איננו בין החיים. לא היה כל כך קשה להוציא העתק של תעודת הלידה של דויד, ועם תעודת לידה ביד, היה עוד יותר קל להוציא תעודת זיהוי חדשה. מאד חשוב ללמוד על אדם, במיוחד אם אתה רוצה להכנס לנעליים שלו, וזה בדיוק מה שעשיתי. דויד היה גלמוד, המחלה הקשה ממנה סבל, שיחררה אותו משרות מילואים, הוא לא היה חייב כספים למס הכנסה ולא היו לו תיקים במשטרה, הוא לא השאיר אחריו ילדים או אישה, דויד מנדוזה היה האדם המושלם לחזור לחיים, קצת קשה לחזור לחיים בלי כסף, התקשרתי לביטוח לאומי, הצקים ששלחו לדויד בשנה האחרונה "קצבת נכות" הם קראו לזה, חזרו, התנצלתי והבטחתי לתת את הכתובת החדשה. הפכתי להיות דויד. עברתי טסט בנהיגת מכונית וקיבלתי רישיון נהיגה, בכסף שקיבלתי מהביטוח לאומי פתחתי חשבון בנק, ורכשתי את מכונית האסקורט הישנה, אפילו שכרתי דירת חדר קטן בקומת קרקע זולה, בקיצור, דויד חזר לחיים. בבוקר הופעתי לעבודה והדפסתי כרטיס, בהפסקה הראשונה וויתרתי על ארוחת הצהריים, וניכנסתי להנהלת חשבונות, כבר שנתיים לא יצאתי לחופשה, וכעובד חברת תעופה גם הגיע לי כרטיס טיסה חינם. שאלתי את החשב, אם אוכל לנצל את החופשה והכרטיס, מהר ככל שאפשר, ריב עם האשה הסברתי. עכשיו קצת העבודה קצת חלשה, כן עניתי, כבר דיברתי עם הבוס. הוא חייך ושאל "לצאת במוצאי שבת מתאים לך?". קיבלתי שובר לטיסה שתי משכורות ולחיצת יד, למזלי החשב הוא גרוש. רק יומיים נשארו עד לטיסה, לא ראיתי שום סיבה לחזור למה שהיה פעם ביתי. נזכרתי בדירה החדשה, לפחות היה לי מקום להניח את הראש. הגעתי לשדה התעופה, המקום שהיה כמו בית שני בשבילי. לבוש במדי חברת התעופה ואוחז בתיק נסיעות קטן, שמעון מהביטחון עוד צעק אחרי, "אל תישכח את הדיוטי פרי". במכס כולם חייכו, גם אני חייכתי, ונעלמתי באולם הנוסעים, מאות של נוסעים הסתובבו במקום, החלקתי לצדו הרחוק של האולם, אחת הדלתות הייתה מסומנת, "לעובדים בלבד", הוצאתי את כרטיס העובד שלי והחלקתי אותו בחריץ, הייתי בחוץ. עקפתי את הבניין לצידו השני, "נוסעים נכנסים" הצהיר השלט, אז ניכנסתי, עדיין אוחז בתיק הנסיעות הקטן. הם כבר רגילים לראות אותי באולם הזה, מחפש מטען אבוד של נוסע, יצאתי לרחוב. אני מכיר היטב את הבירוקרטיה של שדה התעופה, מבחינת המדינה כבר הייתי בחו"ל, חברת התעופה רגילה לנוסעים שאינם מופיעים לטיסה, ומאחר ואין מזוודות שלי בטיסה, גם אנשי הביטחון אינם מוטרדים. הרמתי את הנייד וטלפנתי לאישתי בפעם האחרונה, הודעתי לה שהיחסים ביננו נגמרו וזהו אני יוצא לחו"ל, היא ניסתה לענות, אבל כבר סגרתי, הפעם החלטתי, אני מערבב את הקלפים לבד. ידעתי בדיוק מה אני רוצה מהחיים, הרבה כסף ומישהי לאהוב, לאהוב עם כל הלב. "יש רק שלוש דרכים לעשות כסף מהר", אמר לי מוני, הראשונה להוולד למשפחה עשירה הדרך השניה היא סמים את הדרך השלישית המציא רובין הוד, לקחת שלל מפושעים, אתה עדיין עובר על החוק, אבל המצפון שלך נקי. לא הייתה לי משפחה עשירה, וגם חיי הפשע לא קסמו לי. נשארה רק הדרך השלישית, הסיפור של דויד

קמים לתחיה

דוויד התקיים מקצבה קטנה שקיבל עקב מצבו הרפואי, והיה נעלם מפעם לפעם לצורך קבלת טיפולים רפואיים, השמועה בבניין אמרה שהסיכוי הוא שלא יחיה יותר משנה. השכנים שמרו לו על הדואר המועט שקיבל שהיה בעיקר חשבונות חשמל ומים ושאר מזיקים, השכונה הייתה באזור הפשע הגרוע ביותר בתל אביב ורוב דייריה חיו בה מחוסר ברירה. היחידים שחיו בשכונה מרצון היו סוחרי הסמים וזונות. פעמיים נפרצה מכונית האסקורט הישנה של דויד, לאחר הפעם השניה הוא הופיע בבית הקפה השכונתי, מקום שרוב דרי השכונה לא דרכו בו מעולם, פניו היו שטופות זעה מפחד וממתח נפשי. הוא ניגש לשולחן פינתי, לידו ישבו שלושה גברתנים ושאל היכן יוכל למצא את שאול, שאול היה האישיות הכי מפורסמת באזור, ממאמרי העתונות ניתן היה להבין שהוא האיש ששלט בכל כנופיות הפשע באיזור. למה מי אתה? שאל אחד הגברתנים, שמי דויד ענה, כולו רועד, ואני צריך עזרה. פה לא עזרה סוציאלית השיב הגברתן, יאללה, תתחפף מפה. מה אתה צריך? הצטרף לשיחה אחד היושבים, ניכר היה שיושבי השולחן כיבדו אותו שכן קולות הצחוק פסקו מייד. "פורצים לי כל הזמן למכונית", השיב דויד, "וחשבתי אולי שאול יכול לעזור לי", למה? צחק אחד מיושבי השולחן, שאול, הוא אין לו חברת שמירה. בן דוד שלי ממיאמי אמר לי לדבר איתו, השיב דויד. קולות היושבים נדמו, מי זה הבן דוד הזה? שאל אחד היושבים, מוני, אמר דויד, מוני בן דויד, ומה שאול יקבל בשביל העזרה הזאת? שאל הגברתן, כסף אין לי ענה דויד. שב, אמר הגברתן, מושך כיסא נוסף אל השולחן, איפה אתה גר? בדירה מעל הירקן חתוקה, השיב דויד. זה המסכן החדש שהשכיר את הדירה של משה, התנדב אחד היושבים להסביר, אנחנו מכירים כל מי שבא לגור אצלנו בשכונה. "אנחנו פה, זה הממשלה", גיחך אחד הגברתנים, "אל תדאג, אף אחד לא יגע לך במכונית או בדירה, לא שיש מה לגנוב אצלך" הוסיף. אז איפה אני מוצא את שאול? שאל דויד, מצאת, הודיעו לו מבלי להסביר לו מי מהם הוא שאול. אנחנו נעזור לך, ואם נצטרך, אתה תעזור לנו. יאללה לך הבייתה ותהיה בריא, תודה השיב דויד ונסוג אל מחוץ לבית הקפה. השמועות בשכונה עוברות מאחד לשני בדרך לא ידועה, ושיחתו של דויד עם שאול הפכה לנחלת הכלל. אל הרחמים שהרגישו כלפיו הצטרפה הערכת כבוד. מעט מאד אנשים היה להם את האומץ בשכונה לגשת ולדבר עם שאול. השעה הייתה כבר כמעט חצות כאשר הצעקות התחילו, "תעזבו את הילד שלי, הוא לא עשה שום דבר", דויד זיהה את קולה של שכנתו כבדת המשקל, ונקש על דלתה, המראה שראה היה די מצוי בשכונה, שני שוטרים במדים אוחזים בבנה של השכנה שידיו כבר היו כבולות באזיקים והשכנה בוכייה ומבוהלת בידיים מונפות כדוגרת המנסה להגן על אפרוחה. מה קורה פה? שאל דויד, הם אומרים שהוא שדד חנות, השיבה בוכיה. מתי שאל דויד? רק לפני כמה שעות, השיב אחד השוטרים, אבל כל הערב הוא היה אצלי, צעק דויד, אני מנסה ללמד אותו לקרא. משעה ארבע אחר הצהריים, הספר עוד אצלי על השולחן, עזב רק לפני שעה. שקט השתרר בחדר. השם ישתבח, צעקה הזקנה, אמרתי לכם שהוא לא גנב. אפשר לראות את הספר? שאל אחד השוטרים בחשדנות. דויד נסוג לאחור, ופתח את דלת דירתו לרווחה, על השולחן היה מונך ספר תנ"ך ועיתון יומי, הוא לומד תנ"ך שאל השוטר? הוא לומד לקרא השיב דויד. האזיקים הורדו מידיו של הפושע הקטן, והשוטרים נעלמו לדרכם. גם הסיפור הזה עבר בשכונה, אתה לא מפחד מהמשטרה? שאל אחד השכנים, למה? מה הם יעשו לי? השיב דויד בחיוך מריר, אני כבר חצי מת. חס ושלום, אמר השכן. למחרת כאשר עבר ליד בית הקפה עצר אותו אחד הגברתנים, תגיד לי, אתה מורה? לא השיב דויד, רק לא אוהב שמשטרה מציקה לילדים, ילד, גיחך הגברתן, הוא כבר בן שמונה עשרה, דויד חייך והמשיך לדרכו. כאשר סיים את קניותיו במכולת, ורצה לשלם את החשבון, אמר לו מורדוך החנווני שהחשבון כבר שולם. דויד הסתכל ארוכות בפניו של מורדוך ואמר, "תגיד למי ששילם שאני מודה לו, אבל אני רוצה לשלם", החשבון שולם, התעקש מורדוך, תודה השיב דויד, "תגיד לו שאני תמיד לשרותו", הוא יודע גיחך מורדוך והוסיף "תהיה בריא". בערב ביקש דויד מהשכנה להשתמש בטלפון, בבקשה, ענתה, והוסיפה "תגיד לי, איך זה שאין לך טלפון?", אין לי כסף בשביל זה, השיב דויד בגלוי. אני, קצת קשה לי והרפואות כל כך יקרות. "איזה מחלה יש לך?" שאלה השכנה. זה חיידק שהתיישב לי על הכבד, עוד מהתקופה שגרתי בצרפת, זו הסיבה שחזרתי לארץ, אבל הרופאים לא מוצאים דרך להפטר ממנו, ענה דויד. "ישמור אלוהים אמרה השכנה", זה עוד יותר גרוע מעין רעה. הנקישות החזקות העירו את דויד, עדיין בפיג'מה הישנה פתח את הדלת לרווחה, אחד מיושבי בית הקפה עמד שם, "שאול צריך שתעשה בשבילו משהו" אמר הבחור, חבר שלו צריך שחרור בערבות, והושיט לדויד מעטפה חומה ונפוחה. תהיה שם בבוקר, שלא תאחר. הבחור הסתובב ונעלם בחדר המדרגות, דויד חזר למיטה החמה ותוך דקות נרדם. בבוקר היה הראשון שהגיע לבית המשפט, לבוש חולצה לבנה ועניבה ישנה, ישב וחיכה לפני דלת אולם המשפטים. "אני משחרר אותך בערבות של עשרים אלף שקלים", אמר השופט. דויד קם ממושבו בשורה האחרונה של אולם בית המשפט, כבודו, אני משלם את הערבות, אמר, "מי אתה?" שאל התובע המופתע. שמי דויד מנדוזה, חולה בכבד, והאיש הטוב הזה שומר עלי כבר הרבה זמן. התובע הביט בו בעוינות ומשך בכתפיו, "תדאג רק שיגיע למשפט בזמן" פלט. על המדרגות לחצנו ידיים, אני ברוך, אמר הבחור, צריך טרמפ? שאל דויד, לא תודה, השיב הבחור ונעלם ברחוב. בערב באו לבקר אצלו יושבי בית הקפה, הם אפילו לא הזכירו את אירועי הבוקר, תראה אמר ברוך, אנחנו צריכים לדעת עליך כמה דברים. עזוב, ענה דויד, יותר מדי אנשים שמחים בגלל שהם חושבים שאני מת, למה לקלקל להם את השמחה. זה בשביל שנרגיש יותר טוב בקשר אליך, השיב אחד הבחורים, לא חס וחלילה שאנחנו רוצים לעשות לך רע. סיפרתי להם את כל תולדות דויד מנדוזה, שנסע למרסיי בצרפת הרחוקה, עסק בהברחות של לבן וחום. השימוש בשמות הצבעים היה מוכר לאורחים. דויד חזר לארץ כאשר נפגע במחלת הכבד הקשה, וכל מי שהשאיר מאחור כבר חושב שהוא מת, וזה טוב, כי אף אחד לא מחפש מתים. "אז מי יכול לספר לנו עליך?", שאל ברוך ישירות, יצחק השיב דויד, יצחק מהשלטים. השם היה מוכר לכולם, את הביקור אל יצחק שלטים עשה שאול בעצמו, זה היה ענין של כבוד, ושאול ידע שיצחק שלטים יספר לו הכל, טוב, כמעט הכל, אחרי הכל הוא היה האיש של מוני. אתה מחפש את דויד מנדוזה? קצת מאוחר מדי אמר יצחק שלטים, הבחור מת, חבל שמת, היה לו עתיד גדול. שום כח בעולם לא היה שובר אותו. חצי מהסחורה של צרפת עברה דרך היד שלו, לא פותח חבילות ולא שואל שאלות. אני חושב שנשאר לו רק בן דוד אחד במיאמי, כן אני יודע השיב שאול, מוני בן דויד. אתה מכיר אותו? נבהל יצחק שלטים, לא אמר שאול, זה דרך חבר. תעזוב אותי ממנו אמר יצחק שלטים, הבן אדם מסוכן, עובד רק עם קולומביאנים, בכלל שכח מאיפה שהוא בא. אני לא מתקרב אליו מקילומטר, אפילו דויד היה שומר מרחק ממנו, והוא היה הבן דוד שלו. שאול לא סיפר לאף אחד את מה ששמע מיצחק שלטים, ורק בשיחה פרטית עם דויד הבהיר לו שהוא יודע הכל. אני לוקח אותך לרופא מיוחד, אמר לו שאול גם לרופא וגם לרב שלי ברמלה, שיוציא ממך את כל העין הרעה. הרופא היה אחד הלקוחות של שאול, קנה הרבה לבן ולפעמים גם חום. דויד סיפר לרופא הכל, על החיידק שפגע לו בכבד, על הרפואות שהוא לוקח, על כל מערכת הבדיקות שעבר. אז ממה אתה מנסה למות? התלוצץ הרופא, מהמחלה או מהתרופות. דויד הסתובב לשאול, פניו הרכות השתנו, תגיד לי, הרופא הזה חשוב לך? ככה, השיב שאול, פניו של דויד הפכו נוקשות, אם אתה עוד פעם מדבר אלי ככה אמר לרופא, אני פותח לך את הבטן מלמטה למעלה מוציא לך את כל המעיים על השולחן, וחותך לך את הכבד, אתה רוצה לנסות אותי? פניו של דויד היו מכוסות בזיעה קרה מהמאמץ. אבל גם שאול וגם הרופא ידעו שהוא איננו מתלוצץ, הסיבה היחידה שאתה עדיין חי, זה הכבוד שלי לשאול. שאול הבחין בלובן המתרחב על פניו של דויד ומיהר להוציא אותו מהחדר. דקות ארוכות ישב דויד על המושב במכוניתו של שאול, מנסה לחדש את הספקת האוויר בריאותיו. עכשיו אני יודע מי אתה אמר שאול ברכות, גם נמר חולה נשאר נמר. אני חושב שאני אחפש דרך להשאיר אותך חי. הרבה רופאים כבר ניסו את זה, חייך דויד, אני לא מפחד למות, רק לא רוצה למות ככה חלש ומסכן וחי משאריות. הוא

השעין את ראשו על כרית המושב ועצם את עיניו

ברכת הרב

הביקור אצל הרב ברמלה היה שונה, הרב הזקן ישב בחדרו הקטן, לבוש חליפה שכבר ראתה ימים טובים יותר, זקנו לבן ועור פניו קמוט, אצבעות ידו הימנית היו מוכתמות בכתמי ניקוטין, הקיר מאחוריו היה מכוסה בספרי קודש וגמרא, דויד מיהר לחבוש את הכיפה שהושיט לו שאול, אווירה של קדושה שררה במקום. הרב הרים את עיניו, עיניים חדות וחודרות, שלא התאימו כלל לגילו המופלג, שלום לכם, בירך, שאול מיהר ונשק את ידו של הקשיש, הרב הניח את ידו על ראשו של שאול, ובירך אותו. ומי זה? שאל הרב? דויד, הציגני שאול בשמי הראשון, הוא צריך ברכה מיוחדת, "אתה מאמין בתורת משה"? שאל הרב, "ושומר מצוות"? מאמין בל הלב, ענה דויד, אבל לא יוצא לי לשמור כל כך על המצוות. הרב בחן את פניו של דויד דקות אחדות, "יש עליו קללה", אמר הרב לשאול. הרב החליף את נושא השיחה, תשתו תה?, תה טוב עירקי. הנהנתי בראשי, בחור צעיר נכנס לחדר נושא מגש עם כוסות תה, עלי נענה צפו בתה וריח מנטה עמד באוויר. דקות ארוכות עברו בשתיקה, ישבו ולגמו את התה, רק לאחר שהונחו הכוסות הריקות על מגש המתכת הקטן, קם הרב, הניח את ידו על ראשו של דויד ומילמל ברכה ארוכה, הושיט לדויד קלף קטן ואמר, "אתה צריך לאכול את הקלף, את כולו חתיכות חתיכות. דויד הכניס את הקלף לכיסו, כמה לשלם לו? שאל את שאול, אל תיתן לו כסף, תן בחוץ לעוזר שלו, ענה בלחישה שאול. כל הדרך חזרה ישב דויד בשקט, הברכה התחילה לעבוד, הודיע לשאול, אני מרגיש יותר חזק. אני אף פעם בחיים לא אשכח לך על מה שעשית בשבילי היום. עזוב, אמר שאול, אנחנו עושים את העבודה שלנו והוא שומר עלינו מלמעלה. הברכה של הרב תהיה הסיבה הטובה ביותר להבריא חשב דויד, יאני, נס. עבריינים אוהבים ניסים, ודויד כבר התחיל את שלו. הוא המשיך ללכת ל"טיפולים רפואיים", למעשה התחיל ללכת למכון כושר לקח סטרואידים ואימץ לעצמו תיסרוקת חדשה, גם השימוש במיטת השיזוף של המכון עזר. בשכונה הרגישו, גם שאול הרגיש דויד הפסיק לסחוב את רגליו, גבו התיישר, "חוזר לו הצבע לפנים" אמרו. לאחר שבועיים ביקש דויד משאול שיסדר לו ביקור שני אצל הרופא. הרופא אפילו לא זיהה את דויד והיה המום מהשינוי העצום שעבר, הוא רשם לדויד סידרה של בדיקות, מהמחלה לא נשאר זכר. בהתרגשות, חיבק דויד את שאול, הצלת את חיי, יא אחי. אני חוזר לצרפת לזמן קצר, יש לי שם כמה עניינים לסגור. ככה, אמר שאול, חזר הנמר. דויד חיכה לרגע הזה כבר הרבה זמן, רובין הוד או דויד הוד, הגיע

עניינים של כסף

הימים היו ימים קשים עבור שאול וחבריו בדרום תל אביב, הזונות שעבדו בתחנה המרכזית הפסיקו לשלם דמי חסות. אחת שסירבה לשתף פעולה הוכתה קשות על ידי חברי המאפיה הרוסית שהלכה והשתלטה, המסחר בסחורות גנובות עבר כמעט לחלוטין לידיהם, והם היו מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר עבורן, גם שוק הסמים עבר לידיים רוסיות. מאריות הפשע של תל אביב הפכה הכנופיה של שאול לדגי רקק, אפילו המשטרה כמעט ואיבדה בהם ענין. עד שקרה השוד הגדול, שוד חנות התכשיטים של האחים מיכאלוב הפך לנושא השיחה העיקרי במשטרת תל אביב, וכך גם בדרום תל אביב. המשטרה, העיתונות וכמובן עולם הפשע, ידעו שחנות התכשיטים של האחים מיכאלוב הייתה הכיסוי של המאפיה הרוסית בתל אביב, רוב היהלומים הגיעו ישירות מרוסיה. לא היה עבריין אחד בתל אביב שהיה מוכן להתקרב לחנות עם כוונות רעות. אבל ביום שישי, ממש לפני הסגירה, אדם בודד, פניו מכוסות בכובע גרב, מצוייד באקדח וברימון יד שנצרתו נישלפה, נכנס לחנות, נעל את הכפתור הפנימי והסיט את הווילון כדי שיכסה את הדלת. ניגש לכספת החנות ובנימוס דרש את כל המזומנים, הוא העביר את רימון היד לידו של הקופאי בצרוף הצעה לא לעזוב את הידית, הודה בנימוס על שקית הכסף, ונעלם בשדרה. מסיבות ברורות החנות לא הייתה מצויידת במצלמות, ורק כפתור החרום של מערכת האזעקה התריע על שהתחולל בחנות. חברת האזעקה התקשרה במהירות למשטרה. זו טעות, חשב סמל המשטרה שקיבל את ההודעה, אף פושע בעיר לא מספיק מטומטם כדי לשדוד את קן הצרעות הזה. הקופאי חיכה למפרק הפצצות מחוץ לחנות, הרימון היה חי, הודיע לו החבלן. האחים מיכאלוב הודיעו למשטרה שהנזק היה קטן, רק מספר שקלים והוסיפו שאינם מתכוונים לדרוש פיצוי מחברת הביטוח. מחכים ימים קשים החליטו במשטרת תל אביב. זו הייתה התגרות ישירה, ונראה שזו התחלת מלחמת כנופיות. איש לא האמין אפילו לרגע אחד, שהסכום שדווח הוא הסכום האמיתי. "מי ששדד את החנות, לקח את כל הכנסות השבוע של החנות וגם את כל ההכנסות הנוספות שהיו". הודיעה מחלקת החקירות, לאחר הצצה לחשבון הבנק של העסק. מישהו דפק מכה, אמרו בדרום תל אביב. דויד ושאול נסעו לבקר את הרב. תעצור לרגע בצד, ביקש דויד, מה קרא? נבהל שאול, אתה עוד פעם מרגיש לא טוב. דויד הגיש את השקית החומה לשאול, זה החלק שלך, חלק? אמר שאול והציץ לתוך השקית, חצי מיליון דולר הציצו אליו בחזרה. וואלה משוגע, אתה דפקת את המכה על הרוסים, דפקנו, ענה דויד, זה החלק שלך, אם שאול היה רק יודע כמה כסף היה שם באמת. מה עכשיו שאל שאול? הולכים על "לבן", הולכים בקומבינה ענה דויד. אומרים שאם האוכל בא התאבון, וככה זה גם בכסף. שאול הסכים, שמועה עברה בעיר, מתבשלת עיסקת סמים גדולה. כל פושר קטן ברחוב שמע על זה. ישר מקולומביה, כמה שאתה רוצה, בחצי מחיר, זימרו האנשים של שאול. האיש של הקולומביאנים כבר יושב במלון דן. אם רוצים הצגה טובה, צריך שחקנים טובים. דויד מצא אותם במועדון תיאטרון מקומי. כל זמן שיש אנשים שחולמים לההפך לכוכבי קולנוע, יהיו מועדונים כאלה. דויד בחר בקשוחים ביותר, צריך שישה ניצבים למבחן מסך, הוא אמר. הטובים גם יקבלו תפקיד. דויד הכיר את הסוג שלהם, הם היו מוכנים לעשות זאת אפילו בחינם, אבל עבור מאתיים דולר ליום הם אפילו לא שאלו שאלות. הסוויטה במלון הייתה יקרה, אבל זה היה חלק מהתפאורה. על השולחן היו מונחות שתי שקיות של קילו לבן, אמיתי. מאה אלף דולר שוכבים על השולחן, קיטר שאול. הניצבים היו מפוזרים בחדר, הבליטה הקטנה בצד השמאלי של הז'קט של כל אחד מהם לא השאירה מקום לדמיון. ליד הדלת עמד ניצב נוסף, בן אדם מפחיד, אמר שאול, אתה בטוח שהוא באמת שחקן? תצא אמרתי, הרוסים עומדים להגיע, ואת הפנים שלך הם כבר מכירים. הראשון נכנס היה יאנוש והוא לא בא לבד. הניצבים בדקו אותם, ממש כמו בסרטים, הם העבירו ידיים על המכנסיים של המבקרים, פתחו את הזקטים, וסימנו לדויד, נקיים. העיניים של הרוסים היו נעוצות בשקיות הניילון השקופות שהיו מונחות על השולחן. דויד במכנסי גינס וזקט ספורטיבי, התנהג כמארח מושלם, תשתו משהו? לא תודה אמר יאנוש, הכרתי אותו, הייתה לו כתובת קעקע על גב ידו, פרצוף של ליצן, גם רוזה הזונה שכמעט איבדה את חייה בתחנה המרכזית, זכרה את הליצן. ישר לעסקים, חייך דויד, הסחורה על השולחן תבדקו. בסרטים תמיד מוציאים סכין, דוקרים את החבילה, ומקרבים לאף, לרוסים הייתה שיטה אחרת. הם לקחו דוגמא מתחתית השקית, וערבבו בבקבוק קטן. כמה לקילו? שאל יאנוש, כמה קילו ענה דויד. ניקח את התאומים האלה, ענה יאנוש, הניח מאה אלף דולר על השולחן ונייד קטן, נשמור על קשר. אם זה נקי, כדאי שתכין הרבה, הוסיף הרוסי השני. שאול יצא מחדר השינה, מצחו נוטף מזעה. שילמנו לניצבים ואמרנו שנישמור על קשר, הייתם טובים הוסיף שאול. אחרי הקומבינה, אני חוזר לצרפת, הזכרתי לשאול. הנייד צלצל, המסעדה הקטנה רחוב אחד לפני בנין בורסת היהלומים, שבע בבוקר, אמר הרוסי

קומבינה

ישבתי ולגמתי את כוס הקפה, קפה דלוח וכמעט פושר, בשעה שלוש לפנות בוקר לא היו לי ציפיות גדולות, שמחתי שמצאתי את המסעדה הקטנה הזאת בכלל, בחוץ הגשם זלף והרטיב את המדרכה המלוכלכת של אזור התעשיה הישן, שתי זונות ניסו למצא מחסה מהגשם תחת סככת הברזל שכיסתה את הכניסה למסעדה. דרך הזכוכית המלוכלכת של החלון יכולתי לראות את הרמזור המקולקל שהבהב בצהוב, כמו מזהיר את הנהגים הבודדים בשעה מאוחרת זאת, מפני הכניסה לרחוב. רק רחוב אחד הפריד בין מקום ששכוח אל זה, לבנין בורסת היהלומים, ישבתי רגוע, היו לי ארבע שעות להרוג לפני שחיי ישתנו, ישבתי ונפרדתי מדויד מנדוזה, זה אני, בעוד ארבע שעות אהיה אדם אחר, חשבתי שבזמנים כאלה, אדם יושב ומעביר את כל חייו בזכרונו, אבל לא ראיתי שום סיבה לעשות זאת. הרמתי את ידי והמלצר הערבי התקרב, צלחת חומוס שתי פיתות ועוד כוס קפה. שבתי והבטתי בחלון הזכוכית, בחוץ חנתה האסקורט הישנה שלי, היינו חברים טובים אני והאסקורט, אבל היא כבר הייתה חלק מהעבר ממנו אני נפרד הלילה. העברתי בזיכרוני את תכולת המכונית, המזוודה הישנה בתא המטען שהכילה את כל בגדי הישנים והתיק הרפואי של דויד מנדוזה. על המושב המכונית הקידמי, בצורה מסודרת ואגודים בגומייה אדומה, כל התשלומים שהגיעו בשבוע האחרון. התבוננתי בה כאדם הניצב לפני מצבה של חבר. ניפרדתי ממנה וממני. הזמן חלף במהירות, אור הבוקר האפור החל להעיר את הרחוב והתנועה הלכה וגברה. המסעדה הקטנה שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה התעוררה לחיים, קהל צעיר של עובדי מוסכים זרם פנימה, מנסה למחוק את שרידי הלילה. ריח של ביצים מטוגנות מילא את המקום, ידעתי שלא אצטרך לחכות הרבה, העברתי את ידי על פני, הלילה הארוך העלה עליו זיפי זקן נוקשים והייתי בטוח שכתמים כהים מתנוססים מתחת לעיניי האדומות מחוסר שינה. השעה הייתה שש וחצי בדיוק, הדלת נפתחה, הנכנס היה שונה מקהל הלקוחות של המקום. חליפה כחולה, עניבה כהה ונעליים מבריקות. סימנתי לו בידי והוא התקרב לשולחן, בוקר טוב, אמרתי, מעלה עווית של חיוך על פני, אתה מחפש את דויד? מבט מבוהל עלה על פניו, שב אמרתי בקול מצווה, האיש בחליפה הכחולה התיישב. מי אתה, שאל? אני פה רק בשביל לראות שהכל בסדר, עניתי, הוצאתי את הנייד מכיסי, "הוא כאן והוא לבד", ראיתי איך פניו נרגעות. ידי השמאלית נשארה מתחת לשולחן, אני מחזיק ביד אקדח עם משתיק קול, אמרתי לחליפה הכחולה. תשאיר את התיק על הריצפה וכנס לשירותים שמאחוריך, מילה אחת או תנועת יד מיותרת ואתה מת. הצבע אזל מפניו והפך את פרצופו למסכת שנאה מתוחה ומבריקה. מבטי שכנע אותו לזוז במהירות, קמתי אחזתי בידית התיק, וחציתי את הכביש במהירות. ממהר לבנין בורסת היהלומים. כרטיס האורח שהצמדתי לחזי, הקנה לי כניסה מהירה. מאחורי שמעתי קללות ברוסית, שמירה חזקה יש בבית היהלומים. עליתי במעלית לקומה השלישית וניכנסתי לשרותים, התגלחתי בקפידה, הם רגילים לראות אנשים מתגלחים בשרותים בבורסת היהלומים. ריססתי את צדעי ראשי בצבע כסוף והרכבתי על חוטמי זוג משקפיים. באחד התאים, התחלתי לפשוט את בגדי. כל הליילה ישבתי במסעדה עם כפל בגדים, מתחת לחולצת הגולף הייתה חולצה לבנה וזוג מכנסיים כהה מתחת למכנסי הג'ינס הרחבות. בזוג מספריים קטנות התחלתי גוזר את הבגדים שהורדתי מעלי, שוטף אותם באסלת השרותים. לא משאירים מזכרות אמרתי לעצמי. כל מה שנותר לי לעשות, היה להרכיב על שפתי העליונה את השפם הקטן, ולענוב את העניבה. את תיק הכסף הכנסתי לתוך שקית בד כחולה. השומר בכניסה אסף את תג האורח שלי, הייתי על המדרכה בחוץ. מישהו הזמין משטרה למקום, כנראה היה ניסיון כניסה לא חוקי לבורסת היהלומים, המשכתי, זה לא היה הענין שלי. המשקפיים והשפם

נשרו כבר בדרך, את העניבה הכנסתי לכיס

טופז

חזרתי לשדה התעופה, ניכנסתי דרך דלת המטענים, הז'קט הכחול ותג העובד עשו את שלהם, אף אחד לא שאל שאלות. שורת הנוסעים הייתה ארוכה, חותמת כחולה בדרכון, וחזרתי לארץ. אותה המולה רגילה, לא היו לי שום מזוודות לחפש, רק אני ותיק הנסיעות הקטן. התפטרתי, במילא לא אהבתי את העבודה הזאת, שמחתי אפילו להחזיר להם את תג העובד והז'קט. גרושים היה הצעד הבא שלי, זה דבר קל אמר הטוען הרבני,"אם אתה מוכן לוותר על כל הרכוש", וותרתי. רופאים פלסטים לא שונים מאף אחד אחר, כולם אוהבים כסף ומזה היה לי הרבה. אהבתי את הפנים החדשות שלי, אהבתי גם את המכונית החדשה. אהבתי כמעט הכל, רק את השם שלי לא אהבתי. נכנסתי למשרד הפנים רק באתי לקחת טפסים, אפילו שם חדש לא בחרתי. מה אני יכולה לעזור לך? שאלה הפקידה, הקול הזה היה שייך לפנים היפות ביותר שראיתי. על התג שענדה היה שם, תמי טופז. שם יפה אמרתי, טופז אבן השמש, אהבתי. באתי להחליף שם, היא עזרה לי למלאות את הטפסים, בדרך כלל אתה צריך למלאות את הטפסים לבד העירה, ומה רע בשם הישן? אני לא מתחבר אליו עניתי, שם זר. והשם חדש? שאלה. אפשר להשתמש בשם שלך, טופז? היא חייכה, גם אני חייכתי כאשר הסכימה להפגש איתי לארוחת ערב. היא אוהבת לדבר טופז ואני אוהב להקשיב. היו

הרבה ארוחות ערב והיו גם דברים אחרים, יצאתי לחפש כסף ואהבה, מצאתי את שניהם

עושים סלטה

ביפו קראנו לו משה סלטה, , זה לא היה השם שהוא נולד איתו, אבל כמעט אף אחד לא הכיר אותו בשם אחר. האדם היחידי שהיה קורא לו משה, הייתה אימו מרטה, אישה כבדת מישקל, קשת יום שהייתה עסוקה בריב בלתי פוסק עם אביו השתיין. השם סלטה נדבק אליו כמו דבק, בגלל שכאשר היה מספר לך סיפור, הוא היה חוזר והופך את העובדות, כל כך הרבה פעמים שינה את סיפוריו, עד שקובי הבן של הירקן החליף את שמו למשה סלטה, אבל אצלנו בשכונה, היה לו כבוד מיוחד, למשה סלטה, הוא היה האיש שהצליח לטמטם את משטרת ישראל, את כל המדור המרכזי טימטם, הציל את כולנו ממאסר בטוח, וכך היו הדברים שהיו. שנה קשה הייתה לשכונה, העבודה בבנין הלכה ופחתה ואת כל העבודות שעוד נשארו העדיפו הקבלנים לתת לערבים, אלה עבדו בזול, מזריחת השמש ועד לשקיעה ועבדו בחצי חינם, זה לא כל כך נורא לא לעבוד, במילא העדפנו לשבת בבית הקפה לעשן ולדון במשחקי מכבי יפו. אלה, שאלי בעל המזנון, הוא נמאס לו לתת לנו סיגריות ואוכל בהקפה, וגם בבית התחילו ללחוץ, מזל גדול שבא לנו הרעיון הגדול להתחיל לאסוף חלקי מכונית, חלקי מכוניות חדשות, זה עניין יקר ואם אין לך ביטוח ויש לך כנף מכופפת באוטו, אין לך ברירה, חוץ מללכת לחפש חלקים ישנים ממכוניות אחרי תאונה, או לנסוע לעזה ולבקש את עזרת הערבים. כך כאשר אלי מהמזנון הציע שנביא לו מעזה כנף להונדה שלו במקום החוב, עלה לקובי רעיון בראש, תשמע אלי, אתה מכופף להונדה את הכנפיים כל הזמן, אז נביא לך שתי כנפיים, ונמשיך לאכול, אלי חשב לרגע, ואמר, הולך. לא נסענו לעזה, למעשה אפילו לא עזבנו את תל אביב. במגרש החניה ליד חוף הים מצאנו את ההונדה הראשונה, מותק של מכונית אפילו הצבע ההלבן היה כמו הצבע של המכונית של אלי. לקחנו אותה לפרדס, ושעה אחר כך כבר היינו במזנון מחסלים את הסנדוויץ של אלי, הרגשנו כאילו שערי שמיים נפתחו, לקובי אפילו היה נדמה שהוא שומע שירת מלאכים, אבל אנחנו ידענו שזה רק מהערק שהוא שתה.התחלנו להסתובב בין כל המוסכים ביפו, לוקחים הזמנות "לחלקי מכוניות מעזה", אלי במזנון התחיל לקחת הודעות בשבילנו, יעני המשרד. העסק התחיל לפרוח, הפרדס הקטן הלך והתמלא בשילדי מכוניות וזכה לכינוי "בית הקברות", מושבי מכוניות, גלגלים, חלקי גוף של מכוניות, הכל נימכר. רק השילדות המחלידות נותרו בפרדס. העניין מתחיל להיות מסוכן אמר קובי, כבר רואים את המצבות מהכביש. אני יש לי רעיון אמר מישהו, למה שלא ניתן כמה שקלים למשה סלטה הגרריסט, שיקח את המצבות ויזרוק אותם? איפה יזרוק? שאל קובי, איפה שהוא רוצה ענינו, זה עניין שלו,זה נראה לכולנו, בגלל שקשה למצא פרדס חדש וגם שלא יהיה רחוק מהמזנון של אלי. משה סלטה התחיל לאסוף את "המצבות" את כל שילדי המכוניות. אחת אחרי השניה הפרדס התרוקן. בכסף שקיבל מאיתנו קנה לו מכונית קטנה וחמודה הבן אדם היה שמח. פעם רצינו לשאול איפה זרק את שלדי המכוניות, אבל קובי אמר לנו שזה לא עניין שלנו, ושאלות כאלה יכולות רק להביא עין רעה. גל המכוניות שהחלו להעלם ממגרשי החניה בחופי תל אביב לא נעלם מעיני משטרת ישראל. הכתבות המעליבות שהחלו להופיע בעיתונים על חוסר היכולת של המשטרה לבלום את גל הפשע עשו את שלהם וגרמו להגברת השמירה במיגרשי החניה, קובי אפילו טען שהוא רואה בלשים בבגדים אזרחיים מסתובבים באזור החוף, החלטנו לצאת לחופשה בחו"ל, לתת לעניינים להתקרר קצת. שילמנו כמה שקלים למשה סלטה שינקה את הפרדס ונסענו לקנות קצת בגדים לקראת הנסיעה, "מלאכים שומרים עלינו מלמעלה" אומר קובי, והוא צדק. חזרנו עמוסים בשקיות מהמול, בכניסה לרחוב חיכה לנו משה סלטה, "הערבים מעזה הלשינו עליכם למשטרה", אמר כולו חיוור ורועד, ואיך אתה יודע על זה? שאלנו בחשדנות? הייתי מוכר את שילדי המכוניות לערבי אחד מעזה, והוא סיפר לי שכנופית גנבי מכוניות מעזה שהייתה מוכרת לו שלדי מכוניות נתפסה והלשינה עליכם, נסעתי ליד הפרדס וראיתי אותם שם, שוטרים ובלשים, מתחבאים בין העצים. בפרדס אין שום מצבות, כבר ניקיתי אותו ביום שבת. אז לקחת כסף מאיתנו וגם מהערבי? התרגז קובי, תשתוק אמרנו לו, זה לא ענין שלך, זו הסלטה שלו, וחוץ מזה הוא עומד פה ומזהיר אותך, אז תיתן לו נשיקה, או תישתוק. "אני אתן נשיקה ללטאה לפני שאנשק אותו", השיב קובי, "טוב, תשתוק ותנשק מה שאתה רוצה", אמרנו לו. אני דווקא יש לי רעיון אמר קובי, של מי הפרדס? של חתוקה, אמרנו, טייב אמר קובי, לכו תגידו לו שיש לכם קונה לפרדס, הוא ישמח להפתר ממנו, מהפרדס המוזנח הזה. יאלה, תעלו הבייתה, תתרחצו, תתגלחו ותלבשו את הבגדים שקנינו לנסיעה, אחר כך אני אוסף אותכם באוטו החדש של משה סלטה, ואנחנו באים לפגישה עם חתוקה בפרדס, בשעה שתיים בדיוק! חלאס אמר משה סלטה, הבן אדם התחרפן לגמרי, תשתוק אמרנו לו, לא מתווכחים עם אדם ששומע מנגינות של מלאכים. מישהו התקשר למערכות העיתונים וסיפר להם שהמשטרה עומדת לתפוס את גנבי המכוניות וכדאי להם להיות בפרדס, קצת לפני השעה שתיים, אני חושב עד היום שזה הייתי אני שטלפן. בשעה שתיים בדיוק, נכנסנו למכונית של משה סלטה שישב רועד ליד ההגה, מצוחצחים ומבריקים, לקובי היה תיק קטן ביד. חס וחלילה, בלי נשק, החל משה סלטה לרעוד, חס ושלום, השיב קובי, העיקר אתם כל הזמן שותקים בפרדס. מה יש בתיק? התעניינו, סידור תפילה, וכמה ניירות השיב קובי, משה סלטה המשיך לרעוד, אבל יצאנו לדרך. החננו את המכונית בכניסה לפרדס, כבר מרחוק ראינו את חתוקה הולך ומתקרב. זה קל להכיר את חתוקה בגלל הצליעה שלו שיש לו עוד מעירק, לא הספקנו לצאת מהמכונית, וקבוצה גדולה של שוטרים קפצה עלינו בנשק שלוף. אמאלה, צעק משה סלטה, מאחרי השוטרים החלו מצלמות העיתונות לתקתק, גם מצלמת טלוויזיה נראתה מהצד, "ידיים למעלה" נשמע קולו הרועם של אחד השוטרים, הרמנו את ידינו למעלה, מותחים אותם הכי הרבה שאפשר. תנו לי להציג "לפניכם את כנופיית גנבי המכוניות", אמר מפקד השוטרים, מה פתאום גנבים צעקתי, בדיוק כפי שקובי אמר לי לעשות. אנחנו באנו לקנות את הפרדס, של מי המכונית? צעק אחד הצלמים? שלי, בכה משה סלטה, הוא גם יודע לבכות לפי הזמנה. ניירות בבקשה, אמר השוטר הנבוך, זה בתא הכפפות, אני לא מוריד את הידיים שלי ולא זז, בכה משה סלטה. השוטר הושיט את ידו לתא הכפפות והוציא את נרתיק הרישיונות והביטוח. מה אמרתם שאתם עושים כאן? צעק אחד העיתונאים, באנו לקנות את הפרדס, מחתוקה, זה שם הצולע. היה הרבה בלאגן, העיתונאים הקשיבו להתנצלות המשטרה. חתוקה שאל,"מה עם הפרדס"? חס וחלילה בכה משה סלטה, הפרדס הזה לא מזל טוב, גם התפוזים פה לא טובים, חמוצים. כולם נעלמו, העיתונאים והמשטרה אפילו חתוקה בעל הפרדס הלך משם. מה עכשיו? שאלנו את קובי. כסף יש לנו? יש. שאל וענה קובי, אז ניפתח חנות של חלקי חילוף, ליד השעון ביפו, והחלקים מאיפה יבואו? שאלנו, מעזה השיב לו משה סלטה

חנות הגרעינים של צדוק

דרך ארוכה עבר צדוק עד שזכה לעסק משלו. שנים ארוכות עבד אצל רחמים הטורקי, קולה גרעיני דלעת בתנור, ממליח את גרעיני החמניות אותם גרעינים שחורים וארוכים, מיבש את גרעיני האבטיח על נייר עיתונים ישן שפרס על הגגון הקטן. בעל הבית, רחמים הטורקי, קמצן גדול היה, עצלן וקמצן. זה שנים לא קלה גרעינים בעצמו, שנים שלא קם בבוקר השכם ורץ כדי לקנות סחורה, את העבודה הזאת השאיר לצדוק, גם שנים לא שילם לצדוק את שכרו המלא. מדי שבוע היה מוצא סיבה להוריד משכרו, מדי שבוע היה מוריד "מעשר" ממשכורתו של צדוק, בטענות שונות ומשונות. "לא עבדת השבוע מספיק קשה" היה אומר, וצדוק היה שותק, "חסר סחורה במחסן" והיה מוריד מעשר, וצדוק היה תמיד שותק. בפינקס קטן היה רושם את כל הסכומים שרחמים היה מוריד משכרו ושם את הפינקס מתחת לכרית ראשו. פעם שאל אותו אחד מחבריו למשמעות מעשיו, צדוק השיב לו "חשבון זה חשבון". ביום בו מילא צדוק את הדף האחרון בפינקס, ישב וסיכם את כל הכספים שעשק אותו רחמים הטורקי, עשה לעצמו כוס קפה אחרון ועזב את הדירה הקטנה מזוודה בידו. בדרך עצר בחנות הגרעינים הסגורה אותה נעל רק לפני מספר שעות, פתח את הדלת והזיז את השולחן שעמד על הבלטה, אותה הבלטה שמתחתה היה מחביא רחמים הטורקי את כספו. הוציא את קופסאת הכסף הקטנה, ספר במדויק את הסכום שלקח, והניח במקומו את הפינקס הקטן, סגר צדוק את הדלת בקפידה, לא שוכח לנשק את המזוזה כהרגלו, מיהר ועבר את הכביש לצידו השני, מחכה לאוטובוס שיקח אותו לעתיד לא ידוע. הרחוב היה עדין חשוך, רק בחנותו של יעקב הירקן דלק האור. חבל ששכח לכבות את האור, אמר לעצמו צדוק והתקרב לחלון הראווה של הירקן. במרכז החנות, עדין בקבוק בידו שכב הירקן, הוא שכב בתנוחה שרק בר מינן יכול לשכב כך. רעדה עברה בגופו של צדוק, הוא רצה לברוח מהמקום, אך מצפונו לא נתן לו. החליט להזעיק את אשת הירקן, אני חושב שהוא מת אמר, אלוהים ישמור, "מת?" אמרה לו אשת הירקן, הלוואי, אבל אולי תפתח קודם את החנות ותבדוק אותו? לפני שנקרא למשטרה, שלא יהיו לי בושות מהשיכור הזה. "זה כבר לא עניין שלי ניסה צדוק לסרב", תשמע, אמרה אשת הירקן, עם הוא מת, אני נותנת לך את כל החנות עם כל הירקות הרקובים שלה בחצי שכר דירה. עיסקה זו עיסקה השיב צדוק, לקח מידיה את מפתחות החנות והלך לבדוק. יעקב הירקן הפולני היה מת וידו עדין אוחזת בבקבוק הוודקה, כל כך חזקה הייתה אחיזתו בבקבוק, שבסוף לא נותרה ברירה אלא לקבור אותו עם בקבוק הוודקה ביד. אישתו של הירקן תבדל לחיים ארוכים, כל כך שמחה לקבל את פוליסת ביטוח החיים שעשה. מיהרה להשכיר את חנות הירקות לצדוק בחצי חינם, נתנה לו את המפתח, נשקה על לחיו, ועפה פרחה לה לאמריקה הרחוקה. ימים ארוכים עמל צדוק בניקוי וצביעת החנות, קירצף את המרצפות הישנות עד שעלה ברק מתוכם, צבע את החנות הקטנה, שלוש פעמים בצבע כחול להבריח רוחות רעים ואת עין הבישה, וכל מה שנשאר מיעקב הירקן, רק את ריח הוודקה לא הצליח להרחיק. הוא העמיד שורה ארוכה של חביות עץ צבועות, מבריקות, לאורך הקיר. מלאות גרעינים בוטנים וכל מיני פיצוחים שאחינו בני ישראל כל כך אוהבים לקנות לערב שבת. בצידה השני של החנות התנוססו על מדפים צימוקים וכל מיני פירות יבשים, במרכז החנות בנה צדוק דוכן קטן עם משקל מנירוסטה מבריק, וסיים בתליית חמסה גדולה מעוטרת בעיין כחולה. כל אותו זמן היה רחמים הטורקי עומד מעבר לכביש ומקלל, את צדוק, את האלמנה שהשכירה לו את החנות, אפילו את יעקב הירקן תהיה נישמתו השיכורה צרורה בצרור החיים קילל. בסוף השכיר את החנות לסנדלר וחזר לאיסטמבול, שמעתי נהיה הסוחר הכי גדול לפיסטוק חלבי, שמעתי אפילו צדוק קונה ממנו. מה לעשות? פיסטוק זה דבר חשוב, וואלה חשוב

הבטחה מחייבת

אדי היה ילד טיפוסי לשכונות דרום תל אביב, בית הספר לא היה המקום המעניין ביותר בחייו, למעשה, אדי לא אהב את בית הספר. זה היה הדדי, גם מורי בית הספר לא אהבו את אדי. הם לא אהבו את שערו הארוך, לא את בגדיו הממורטטים, אפילו את העובדה שאדי לא פחד משום אדם לא אהבו. הוא היה מופיע לבית הספר כל יום, לומר את האמת, כמעט כל יום, הוא לא הפריע בכיתה, לא השתתף בשיחה עם המורים ככל שאר הילדים.הוא חי בשביל ההפסקות, ההפסקות, זה היה הזמן של אדי, כדור רגל, כדור סל, אדי היה מתעורר לחיים, ושוב, שב ודועך עד להפסקה הבאה. גם האוכל של אדי היה שונה, היו בתיקו שתי פיתות עירקיות ענקיות, מלפפונים חמוצים וצלוחית רוטב חריף, תמיד היה לו מספיק כדי להציע לחבר רעב. פעם הזמין אותנו לביתו בשבת, זה היה צריף רעוע השוכן על גבול יפו העתיקה, קרוב לשכונות הערבים.עד לאותו יום אף פעם לא התרחקנו כל כך רחוק מהבית. ההליכה לביתו של אדי לקחה כחצי שעה, הוא התגורר בבית אחיו, הוריו נשארו במרוקו הרחוקה. יד אישה לא נגעה בבית זה שנים רבות. אדי ואחיו היו היחידים שהתגוררו בצריף, והנקיון לא היה הצד החזק שלהם,למרות שניסו לשמור עליו ככל שיכלו. אחיו של אדי, עובד מנוף בנמל אשדוד הרחוקה, היה עוזב את הבית בטרם יום. אדי היה צריך להתעורר לבדו ולהכין את עצמו לקראת היום החדש. לקראת סוף שנת הלימודים חשו החברים בשינוי עצום שעבר על אדי, הלבוש החדש שלו, מעיל העור השחור, תספורתו הקצוצה, ובמיוחד הרגשנו, שאדי הולך ומתרחק מאתנו. היו לו חברים חדשים, חבורה רעשנית ותוקפנית שגרמה גם לנו להתרחק מאדי, לאחר זמן מה חדל אדי להופיע בבית הספר. יום אחד הופיעו שוטרים בבית ספרנו, הם חיפשו את אדי. הסיפור עבר מפה לאוזן, אדי הצטרף לכנופית פורצים שהתמחתה בפריצות לבתי עסק קטנים בדרומה של העיר. לא עבר זמן רב והמשטרה ליקטה את חברי הכנופיה, עקב גילו הצעיר והעובדה שגדל ללא הורים, נשלח אדי למוסד לעבריינים צעירים, אצלנו בשכונה קראו למקום הזה החברה "חממה לפיתוח עבריינים". הרבה זמן לא שמענו ממנו, אחיו עזב את הצריף הישן ועבר להתגורר בדירה שכורה הרחק מהשכונה שלנו. שכחנו מאדי, עד לאותו יום בו ראינו את תמונתו בעמוד הראשון של העיתון. לא, זה לא היה סיפור על פשע, זה היה סיפור על בחור שסיכן את חייו והציל ילדה שנפלה אל תוך באר עזובה, כן, זה היה אדי, לאחר תלאות רבות, קיבלנו את מיספר הטלפון שלו ממערכת העיתון. אדי ששמח לשמוע את קולנו הזמין אותנו לביתו, כל החברה הגיעו, דירה קטנה במרכז העיר, הרחובות היו מרוצפים, הייתה גינה קטנה, כל כך שונה מהשכונה בה גדל אדי, את הדלת פתחה לנו אישה כבדת משקל, חייכנית, אדי שישב בסלון, קם כדי לקבלנו, התחבקנו, שמחים לראותו. הוא נראה קצת שונה. זקן קצרצר, מכנסיים כהות וחולצה לבנה, אבל מבטו לא השתנה, אותו מבט ישיר נטול כל פחד, זכרתי את המבט הזה. "שבו חברה", אמר, "אני שמח לראות אתכם אחרי כל כך הרבה זמן", האישה כבדת המשקל הגישה לשולחן מגש בורקס וקערת גרעינים שחורים. התיישבנו, דקה של שקט, קשה להתחיל שיחה אחר כל כך שנים, הראשון שפצה את פיו היה מיקי, "ספר מה עבר עליך בשנים האחרונות?" אדי היה מרוכז בפיצוח הגרעינים השחורים כאילו חייו היו תלויים בביצוע המשימה הזאת, נו, לא וויתר מיקי. אדי הרים את עיניו, וסקר את כולנו, "כולכם יודעים על המוסד, המוסד לעבריינים צעירים", החל אדי לספר בקול נמוך, "אתם גם זוכרים איך הגעתי לשם?" הנהנו בראשנו. "כולם שם היו עבריינים קשוחים", המשיך לספר, זה גזע אחר, כבר ביום הראשון שלי במוסד גנבו לי את המזוודה, נשארתי רק עם הבגדים שעלי, ופחדתי אפילו להוריד את הנעליים. למחרת הגיע אחי לבקר, ביקור קצר, הוא אמר לי שאני בושה למשפחה, המשפחה שנשארה במרוקו, הוא אמר שיותר לא יבוא לבקר. הרגשתי שהכל נסגר עלי, זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי. אחד העובדים ניסה להרגיע אותי, שלום שמו, בחור דתי שלמד הוראה והגיע למוסד להתמחות. תהיה חזק אמר לי, "אחרת יאכלו אותך פה חיים", במוסד כמו בכל בית כלא, כל אחד חייב להיות שייך לקבוצה, הקבוצה זה הגב שלך, לבד אתה אבוד. בחדר שלי היו עוד שני בחורים, קצת יותר מבוגרים ממני, האחד סוחר סמים, והשני פורץ מכוניות, כששאלו אותי למה נכנסתי למוסד, אמרתי שעצרו אותי על פריצה, אבל המשטרה גם חושדת בי שיריתי במישהו, אבל זה לא נכון, לא יריתי באף אחד , במוסד כולם מכחישים הכל, במי אומרים שירית? הזכרתי שם של עבריין ערבי שנרצח כמה ימים לפני שנעצרתי, והוספתי שאני בכלל לא מכיר אותו. הסיפור הזה עבר במוסד כמו אש בקוצים, עם ירית במישהו, במיוחד בערבי, זה עושה לך כבוד, אף אחד כבר לא מציק לך, למעשה כל מחפשי הנקמה, כלומר כל העבריינים, באים להתיעץ אתך, אפילו המזוודה שלי חזרה אלי, מישהו החליט שהוא לא רוצה בעיות איתי, לא היה חסר בה כלום. במשחקי הכדור הייתי הטוב ביותר, גם כולם פחדו להתנגש בי, שלא אתרגז. בימי שישי בערב היה מגיע מיפו רב תימני לעשות קבלת שבת, וכנראה שהסיפור עלי הגיע גם אליו. שלום העובד הדתי בא להזמין אותי לערב קבלת שבת, הרב איש נמוך קומה וחביב, היה עורך את קבלת שבת בחדר קטן צמוד לבית הכנסת של המוסד, ומלווה בדברי מתיקה שהביא עימו, הוא הציע שאצטרף לשיעורים שהיה נותן בבית הכנסת , ישנה אווירה של שלווה בבית הכנסת, שונה לחלוטין מאווירת המוסד, חזרתי בתשובה. לאחר מספר שבועות של לימודי גמרא, השיג עבורי הרב אישור מיוחד, לצאת לישיבה ביפו לצורך לימודי קודש. נערי המוסד, גם הם היו מרוצים, עבורם נפתח חלון להעביר הודעות לחבריהם שבחוץ, רוב ההודעות שהעברתי לא היו מקבלות הכשר, אבל היתה להם תמורה, קיבלתי מעמד של כבוד פעם ראשונה בחיי. הרב שהיה מרוצה מהעובדה שהקדשתי את רוב זמני ללימודי קודש, פנה להנהלת המוסד וביקש להעביר את חסות הקטין לידי הישיבה. הנהלת המוסד הייתה שמחה להפתר ממני, העובדה שנאלצו לספק אוכל כשר והיציאות התכופות שלי לרוב שעות היום אל מחוץ לכתלי המוסד, גרמה להם לכל מיני בעיות, הם צירפו מכתב שצורף לתיק הבקשה שנשלח לבית המשפט לנוער הממליץ בכל לב להעביר אותי לרשות הרב והישיבה, הבקשה אושרה, והועברתי לרשות הרב, גם מקום מגורים סידרו לי אצל חברי הקהילה. התפללתי הרבה, התפללתי שיהיה לי הרבה כסף, התפללתי שאחי יסלח לי, למדתי והתפללתי כל הזמן. לבקשתי החל הרב לוקח אותי לקבלת שבת במוסד, השמועה על בואי הביאה לקבלת שבת כמה משוכני המוסד, הם לא באו להתפלל, הם באו לעשות עיסקה, ועיסקה שנעשתה בבית הכנסת, מחייבת, את זה יכול לספר לך אפילו גדול העבריינים. אלוהים חנן אותי בזיכרון מופלא, זכרתי הכל, הודעות בעל פה, פתקאות בכתב, מספרי טלפון, כתובות, הכל. הפכתי לאיש הקשר של קהילת סדום, כל הודעה נימסרה כלשונה, את התמורה הייתי מקבל במזומן ממקבל ההודעה. מפעם לפעם היו אנשי המוסד מתנצלים, ובודקים בכיסי, מעולם לא מצאו דבר. במקום מחבוא, הלך והצטבר לו סכום כסף נאה, מתנת ידם של מקורבי העבריינים. הרב שהיה רואה את קהל המבקרים בבית הכנסת היה שמח, והקהל הלך וגדל. העסק הלך וגדל, התחלתי להלוות כספים למשפחות העבריינים, כספים לצורך עזרה משפטית שהוחזרו בתוספת ריבית ותרומה לרב, שברך אותם. גם חלק מהכספים שקיבלתי הייתי מעביר לישיבה, תרומה ממשפחות הנערים הייתי אומר לרב עבור עבודת הקודש שאתה עושה. חלק מעברייני האזור החלו פוקדים את הישיבה, הם באו לקבל את ברכת הרב להצלחה בעסקים, וכל זה בתיווכי כמובן. מעולם לא שאל למהות העסקים, בירך את כל שודדי העיר, בירך את מוכרי הסמים. מישהו פעם אמר לי "כסף וזהב מטהר ממזרים", וצדק. אפילו אחי סלח לי על התנהגותי הפרועה בעבר, גאה היה באחיו התלמיד החכם. משטרת העיר החלה סובבת באיזור, "יש חשש שריכוז העבריינים באיזור הישיבה עלול לגרום לעליית הפשע" הזהירו את הרב. הם תמיד היו מוזמנים לישיבה, ועוזבים לאחר ברכת הרב. את הכסף הייתי מחביא בבאר ישנה יבשה, ששנים לא הייתה בשימוש. הרב הקשיש, החל להכין אותי לקראת היום בו הוסמך לרבנות, דבר שגרם לשמחה גדולה בקהילה ההולכת וגודלת. חברי, בוגרי המוסד, הלכו והצטרפו לקהילה, "שומרי החומות" קראנו להם. רובם התפרנסו מתרומות בעלי העסקים הקטנים האיזור, שנהנו מהשמירה שהבטיחו שומרי החומות. במשטרה היו אומרים, שהשם "פרוטקשן", יותר מתאים. עסקי התורמים לא סבלו יותר ממכת הפשע שעבר האיזור בשנים האחרונות, קטני האמונה, שסירבו לתרום לישיבה ולי, מיהרו לשנות את דעתם לאחר שזכוכיות חלונות הראווה של עסקיהם נשברו מספר פעמים. בת יחידה הייתה לרב, אלמנה צעירה שאיבדה את בעלה בתאונת דרכים, בת שבע שמה, ואני התאהבתי בבת שבע, התאהבתי גם בבתה הקטנה שהייתה סובבת סביבי, בדימיוני, ראיתי כבר את עצמי כבעל מישפחה, התחלתי להתפלל, והפעם עם כל הלב, והבטחתי לחזור בתשובה מלאה, ואתם יודעים, עיסקה שנערכת בבית הכנסת מחייבת. הרב היה מאושר ביום בו ביקשתי את ידה של בתו, הבטחתי להיות בעל טוב לבתו ולקבל את הקטנה, נכדתו כבתי. קיבלתי את ברכתו לשידוך. כל חיזורי אחרי בת שבע נתקלו בסירוב, זו סירבה לוותר על עצמאותה, כל חיזורי נדחו למרות שידולי הרב ולמרות שילדתה הקטנה קיבלה אותי, כתחליף לאב, היא הלכה אחרי לכל מקום והפכה ממש לצילי. אך השם ישתבח שמו לעד, עובד בדרכים שונות ומשונות. ערב אחד חמקתי כדרכי לטמון את שלל התרומות בבאר הנטושה, לא הרגשתי איך הילדה הקטנה פוסעת בעקבותי, במהירות ירדתי לבאר העמוקה, כלל אינני מבחין בה באפלת הערב שירדה, הילדה שראתה אותי יורד לבאר ונעלם מעיניה התכופפה לפי הבאר, איבדה את אחיזתה ונשמטה פנימה בצעקה חדה, קלטתי אותה בזרועותי, דקות אחדות ישבתי בבאר, הילדה אחוזה בידי הרועדות. קיבלתי אזהרה מהשם! התחלתי לשחזר לילדה סיפור חדש, סיפור שונה. היא נפלה לבאר, ואני, ירדתי להציל אותה, שאלתי אותה בפעם המאה, למה ירדת? "חשבתי שראיתי חתול נופל לבאר" השיבה הילדה שהייתה ידועה כאוהבת חיות, ואז בא הדוד אדי ומצא אותך, המשכתי, ומה את רוצה הכי הרבה? הילדה ענתה, שאדי יהיה האבא שלי ושיקנה לי חתול, ומה אף פעם לא תעשי? שאלתי, אני תמיד אגיד לאדי לאן אני הולכת. זהו, הרקע היה מוכן, יושב בבאר העמוקה, בכיסי כל המטמון, על ברכי הילדה. שלפתי את הנייד מכיסי, אחד מבוגרי המוסד ענה, סיפרתי לו על הנפילה לבאר, וביקשתי שיביא עזרה. דקות ארוכות עברו, אני והילדה במעמקי הבאר משננים את הסיפור ומתווכחים על צבע החתול שהיא עתידה לקבל, ישבתי מחכך את כתפי בקיר הבאר ושורט מעט את לחיי. העזרה הגיעה ברעש גדול, הליקופטר משטרתי וצוות הצלה, אפילו צוותי הטלוויזיה הגיעו למקום. קשרתי את הילדה לכבל הארוך ששולשל לבאר, הילדה הועלתה במהירות ובעקבותיה הועלתי גם אני. עומד על פי הבאר, מלוכלך ומדמם, קרסתי ונפלתי. נו, דחק בו מיקי, ואז? מה קרה? הייתה תפילת הודיה המשיך אדי, התחייבתי לשם יתהדר שמו שאני חוזר בתשובה, ואתם יודעים, הבטחה בבית הכנסת חייבים לקיים, אתמול קיבלתי את הסמיכות לרבנות, ובשבוע הבא עם ירצה השם, אני מתחתן עם בת שבע, אפילו קניתי לילדה חתול, מוניתי לרב של מוסד הנוער בהמלצת הרב ומשטרת ישראל, עוד מעט זמן תפילה, בואו נתפלל ביחד

מיידלה

עמדתי על הדשא הירוק, הדבר הירוק ביותר במדבר המחורבן הזה, קצת הרגשתי מגוחך, הנעלים הלבנות, החולצה עם הקרוקודיל הקטן, תוסיפו לזה את הבטן הגדולה שלי והפרצוף האדום מהשמש, הייתי אומר שיש לי סיבה להרגיש מגוחך. ככה זה במשחק הגולף, המשחק הכי מטומטם שניתן היה להמציא, אתה חובט בכדור קטן לכוון חור קטן בדשא, ואז אתה הולך כמו אידיוט לחפש אותו, וכאשר אתה מוצא אותו, הדבר הראשון שאתה עושה זה לחבוט בו שנית, אבל יש גם צ'ופרים במשחק הזה, וכרגע הייתי עסוק לבחון אחד מהם. הבחורה שעמדה לפני, במרחק של כעשרה מטר, התכוננה לחבוט בכדור הקטן. רגליים ארוכות, חצאית קטנטנה וכמעט שקופה שחשפה את ישבנה הקטן החבוק בחוטיני קטן ולבן. קרני השמש עבדו עבורי יותר טוב ממכונת רנטגן וחשפו את כל מה שהיה לה לחשוף, את בטנה השטוחה המסתיימת בחזה קטן ומוצק וזוג פטמות שבלטו על רקע החולצה הדקה, צוואר דק וארוך שהסתיים בפני בובה מעוטרות בזוג עיניים ירוקות ושער בלונדיני מטופח. צעירה ממני לפחות בעשרים שנה, אבל זה לא עצר אותי מלפנטז על כל הדברים שהייתי עושה לה. ראית איך פיקששה? צליל הבריטון הצלול של משה חדר לי לאוזניים, משם המשיך לחלק במוח שמייצר את כל ההזיות, וקטע את כל החוויה האופטית, משה החבר הישראלי היחידי שיש לי בלאס ווגאס, הוא המשיך לדבר, הבחורה ממול היא מקצועית, והפקשוש היה מכוון, אני כבר נמצא על הדשא חצי שעה וראיתי אותה משחקת. הבחורה הסתובבה ומבטה הנבוך התחלף במבט מאוכזב כאשר ראתה שאינני לבד, היא חבטה בכדור שהמריא לצדה השני של הגבעה. משה נשאר מרוכז בכדור שהלך ונעלם, מקצועית פסק. שחקנית גולף מקצועית? שאלתי. זונה מקצועית השיב משה או נערת ליווי עם טעם יקר. ומה עושה אותך הממומחה לנושא, ניסיתי לעקוץ, למרות שקול קטן בתוכי כבר הודיע לי שהוא כנראה צודק. תוריד לרגע את העיניים שלך מהטוסיק של הבחורה, המשיך משה,ותסתכל על שאר החלקים. מחבטי טיטניום ומערכת לבוש שנראת כתוצר של בית האופנה של גוצ'י עם אריה מוזהב על הכתף. אין כוונה להעליב אותך, המשיך משה אתה לא בדיוק נראה הטיפוס שהבחורה הזאת מחפשת. ניסיתי להוציא קולות התנגדות מגרוני, אבל משה המשיך ללא הפרעה,עכשיו, תעמוד רגע ותסתכל על עצמך. נעליים ישנות שקצת צבע לא היה מזיק להם וחולצה מכופתרת שאף שחקן גולף לא היה מעיז לעלות איתה על הדשא, אתה נראה קמצן או תפרן. היא ניסתה עליך את אחד התרגילים המקצועים ביותר, ניסתה להפגין חולשה, ואם לא הייתי עומד לידך, גם הייתה מבקשת עזרה. הייתי אומר שהיא השתמשה בך כבובת אימונים. ואז אני הופעתי, וקלקלתי לה את התרגיל. הלכנו והתקרבנו אל הבחורה, אתה יודע מה? בו נמשיך במשחק שלה, לפחות תלמד משהו חדש. חשבתי שזונות מוצאים בבארים, או בפינת רחוב, ולא במגרשי הגולף עניתי לו, הבחורה כבר הייתה במרחק שמיעה, היא הסתובבה על עקבותיה הביטה לי ישר בפנים ואמרה בעברית צחה, מותק כדאי שתקשיב לחבר שלך, טמבל. מה להגיד, האמת שבאותו רגע לא הרגשתי חכם במיוחד. הבחורה לא הרגישה נבוכה או ניפגעת, רינה, אמרה, קוראים לי רינה. משה שעד לרגע זה עמד מהצד מתבונן בשניננו, הושיט לה את ידו, שמי משה אמר, אף פעם לא ראיתי אותך בעיר, את חדשה? הגעתי אתמול, אמרה הבחורה. ואתה מכיר את כל התושבים? משה חייך ואמר, אני מכיר את רוב הישראלים ואת כל הבחורות היפות.חנפן, ענתה הבחורה,והמשיכה, האמת שהגעתי ללאס ווגאס רק אתמול ממיאמי, יו נו. הרגשתי צורך טיפשי להצטרף לשיחה, ואמרתי מה שכל שמן אומר בדרך כלל, כבר צהריים בא לכם לאכול? המחירים במזנון בשרות עצמי היו די סבירים,וזה טוב, כי לי ולמשה אין כיסים עמוקים. עוד לא הספקתי לסיים את הסלט וכבר ידעתי על רינה הכל. הבחורה הגיעה למיאמי כדי ללמוד אופנה, נכנסה לעסקי הליווי דרך חברה שהכירה מהארץ, התאהבה בכסף ובחיי הליילה הסוערים של מיאמי, ועברה לעסוק באסקורט סרוויס, שרותי ליווי במשרה מלאה. בגלל התחרות הגבוהה במיאמי וחוסר ידיעת השפה הספרדית, החליטה לעבור ללאס ווגאס, למה לא? כולם עוברים ללאס ווגאס. את רוב הכספים שהרוויחה בשרותי הלווי ביזבזה על שכירות של דירת יוקרה בגדים ותכשיטים, היא צריכה להתחיל הכל מחדש. כמעט התחלתי לרחם עליה. ומשה, רעיון מטורף נכנס לו לראש. "תקשיבי מיידלה, אנחנו מהשמיים הפגישו ביננו, אני רווק בלי משפחה, גם הרבה כסף אין לי, (הוא הצביע עלי), גם הוא לא מליין". הבחורה נראתה קצת מאוכזבת, אבל המשיכה להקשיב. "מה דעתך שתגורי אצלי, נספר לכולם שאת קרובת משפחה שלנו, אנחנו נעזור לך בעסקים ויהיה טוב לשלושתינו". חשבתי שאני משתגע, אנחנו יושבים ומשוחחים עם זונה, והחבר שלי רוצה שנהיה סרסורים. משה המשיך, "עיר חדשה, עסק חדש, וגם משפחה חדשה". הבטן התחילה לכאוב לי, התנצלתי ורצתי לשרותים, זה המקום הכי קל לחשוב בו במצבי לחץ. והמחשבה שאני צריך לספר את הרעיון של משה, לאשתי קצת הטריף אותי. אומרים שחלק ממערכות היחסים המוצלחות ביותר בעולם מבוססות על שקרים, אולי זה גם עובד ככה בעולם העסקים, ובמה שמשה הציע היה קצת משניהם. סיכויי ההצלחה שלי למכור את הגישפט (עסק) הזה לאישתי לא היו ברורים, למי יש אומץ לחזור הבייתה ולהודיע לאישתו שיש לו רעיון חדש, משהו בסיגנון של - מותק, החלטתי שהיעוד שלי בחיים זה להיות רועה זונות. ותאמינו לי , אני כבר ניסיתי למכור לאישתי כל מיני רעיונות, ולא בהצלחה יתרה אבל לא ברמה כזאת. התקווה היחידה שהייתה לי זה חוסר קבוע במזומנים, תוסיפו לזה את אהבת הקניות של אישתי, נו, אז אולי בכל זאת יש סיכוי. חזרתי הבייתה, מצאתי את אישתי במצב רוח רע, ככה זה בדרך כלל כאשר היא צריכה לשלם את התשלומים של כרטיסי האשראי שלה. טמפרטורה קריטית, המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, חצי מהתושבים בעיר הזאת מכורים להימורים, אישתי מכורה רק לקניות. התיישבתי לידה, את צריכה עזרה עם התשלומים שאלתי? כן השיבה האשה, במיוחד עם יש לך בכיס הרבה כסף. יש רגעים בחיים שהמלאך שאחראי על הטירוף והדימיון מחליט להתבדר להשתולל, ואני עד היום חושב שזה מה שקרה באותו הרגע. לי עוד אין כסף מיותר, השבתי לה, אבל למשה, כבר יש דרך לעשות הרבה כסף! אין שום קשר בין מה שהאשה שאלה והתשובה שנתתי, כלום. אבל הנס קרה, רק הזכרתי לעשות כסף וקיבלתי תשומת לב מידית. היא הניחה מידה את ערמת החשבונות, וריכזה בי את מבטה, משה רוצה להחזיק אצלו בבית נערת ליווי מישראל אמרתי. חיכיתי שתצחק ממני, חיכיתי שתגיד שירדתי מדעתי, אבל זה לא קרה. מסתבר שאחרי כל השנים שאני נשוי, אני עדין לא מכיר את אישתי. "ומה רע בזה", שאלה האשה? שתקתי, "לפחות הוא מצא דרך להתפרנס" אמרה. אישתי כבר עשתה בשבילי את חצי העבודה, כבר לא הייתי צריך לשכנע אותה, היא פתחה את הדלת לרעיון של משה. אם לא היה מדובר במקצוע העתיק ביותר בעולם, הייתי אומר שמשמיים פתחו לי את הדלת הזאת, אז נכנסתי. אולי כדאי שאבקש ממשה שיעשה אותי שותף? אמרתי, כאילו מתלוצץ. "אם הוא חבר כל כך טוב שלך, תשאל, מה יש לך להפסיד?" ענתה האשה. אז התקשרתי. משה ענה לשיחה בהתלהבות של ילד קטן, "הי מותק איפה אתה". אפשר היה לחשוב שהוא מצא את אחיו האבוד, המשכתי במשחק, אישתי רוצה לדעת אם יש סיכוי שנהיה שותפים במיידלה , לרגע הוא התבלבל, טוב, גם הוא מכיר את אישתי. "במיידה מה?", מיידלה, מה אתה רוצה שאני אקרא לה שרמוטה'לה?, הוא התאושש, כן בשמחה, החלטתי לאלתר, היא גם רוצה לפגוש אותה. עד היום אני מנסה לנחש איך היו הפנים של משה נראות באותו הרגע. אולי תבואו לארוחת ערב מחר. הוא שמח, או נחנק, קצת היה קשה לזהות את הקולות שיצאו מפיו, נדמה לי שהוא אפילו התחיל לדבר בהונגרית, ואני כל כך מצטער שאינני מבין את השפה הזאת. יש לפחות דבר אחד שמשותף לאישתי ולמשה, שניהם ממוצא הונגרי, כך שבכלל לא הופתעתי שהארוחה הייתה מבוססת על גולש הונגרי וכל התוספות. האפשרות לעשות כסף, ועוד אם שותף הונגרי, הלהיב את אישתי בצורה כל כך דרמתית שספק אם עצרה לרגע לחשוב על איזה סוג של עסק מדובר. לאדם מהצד, זה היה נראה כמו מפגש משפחתי, אישתי אפילו התלהבה מהמיידלה, "היא כל כך מתוקה וחכמה", ישבנו כל אותו ערב, ועסקנו בפרטי פרטים, עכשיו אנחנו שותפים. הצעד הראשון היה להציג את מיידלה לקהילה היהודית, ואין שום מקום טוב יותר לעשות זאת מאשר בבית כנסת. בית הכנסת שנבחר היה בית כנסת רפורמי, גברים ונשים יושבים ביחד, ישיבה בקבוצה מגדילה את הביטחון העצמי. כמנהג המקום, לאחר התפילה, עובר כל קהל המתפללים לצידו האחורי של האולם, שם ליד שולחנות ערוכים מוגשים קפה ועוגות. כך גם נוצרים הקשרים החברתיים בקהילה. בדיוק כפי שחשבתי שיקרה, קרה. חלק מהקהל היו אנשים מוכרים מהעבר, את רובם כבר לא ראיתי הרבה זמן. הצגנו את מיידלה כקרובת משפחה משותפת לי ולמשה, ונעצנו מבטי הפתעה מזויפים בכל מי שאמר, "לא ידעתי שאתה ומשה קרובי משפחה", מיידלה התקבלה בחום רב, במיוחד על ידי הגברברים הצעירים, אחרי הכל, היא היתה פצצה רצינית. כולם הצטערו לשמוע על נישואיה שנכשלו, והביאו כעס, על הבעל הבוגדני, והביאו הקלה למשמע העובדה שלפחות אין לה ילדים. אפילו רב בית הכנסת ניסה להביע צער, עד שאישתו הקנאית הרחיקה אותו ממיידלה. "ראית איך הוא הסתכל על החזה שלי" לחשה לי המיידלה, ראיתי ועוד איך ראיתי. וראיתי שגם שהרבנית ראתה.

משרדי נבחר למקום ניהול העסקים החדשים של השותפות, טוב היו גם שם קצת שינויים, אולי כאן המקום הנכון להסביר, אני עוסק בפירסום ויחסי ציבור, ולא בהצלחה יתרה, משרדי הקטן שוכן בבית משרדים קטן בקומה השנייה, ומופנה לצד האחורי של הבניין, אין מעלית, אך המחיר די זול, זו הסיבה שלקחתי את המשרד הזה, חוץ ממני, הייתה גם עובדת אחת, גם בה בחרתי כי הסכימה לעבוד די בזול, ההופעה החיצונית שלה לא הייתה מספיק טובה כדי לקבל עבודה באחד מבתי המלון או בקזינו. רוב הזמן היא הגיעה לעבודה, היו ימים שלא, הייתה לה בעיית אלכוהול קטנה, למזלי הייתה לי המזכירה האלקטרונית, כך שלפחות את ההודעות המעטות שהיו קיבלתי. את רהיטי המשרד קיבלתי בירושה, הם נישארו שם מהדייר הקודם, מצב הרהיטים לא היה כל כך טוב, אבל לפחות קיבלתי אותם בחינם. המיידלה הספיקה לבקר במשרד בקושי שלושים דקות, ואמרה "הדרך היחידה להציל את המקום הזה, זה לשרוף אותו", נבהלתי, עברנו למקום אחר, קצת יותר גדול, בבית משרדים חדש, קומה ראשונה, חזית, למשרד היה אפילו לובי קטן, את הציוד המשרדי, הרהיטים והתמונות, היא כבר קנתה לבד, פחדתי אפילו לשאול מה היה המחיר. גם שם המשרד הוחלף, השם החדש היה "סקסס" (הצלחה), גם העובדת השתיינית שלי הוחלפה בבחורה צעירה ונאה, אפילו כרטיס הביקור החדש היה מרשים, נייר רך, כמעט שוקע לך ביד, עם לוגו קטן, שהצהיר "איתנו תצליח." כל מה שנשאר לעשות בעסק החדש, היה למצא לקוחות. להפתעתי את הלקוח הראשון מצאתי אני. לקוח של חברת הפירסום שלי, סגן נשיא של חברה למשקאות קלים, שאת רוב הפרסום של החברה עשה בצורה ישירה עם ערוצי הטלווזיה המקומיים, אבל מפעם לפעם היה משתמש בשרותי הפרסום שלנו לצורך מודעות בעיתון המקומי, רינה, (מיידלה) הייתה במשרד כאשר הוא התקשר להזמין מודעה ושמעה את השיחה, "שמעתי בבית כנסת שאשתו עזבה אותו", אמרה המיידלה, אז צריך מישהו שינחם אותו ויבין אותו. היא התקשרה ללקוח, ג'ק, וקבעה איתו פגישה. בדרך כלל אין צורך בפגישה, כל המודעות של חברת המשקאות בעבר, היו די דומות אחת לשניה, אבל ג'ק הסכים להפגש איתה, היא אפילו הזמינה אותו לארוחת צהריים. יומיים לא שמעתי מג'ק וגם מיידלה נעלמה, התחלתי לדאוג וסיפרתי לאישתי. לא חידשתי לה כלום, למעשה היא ידעה הרבה יותר ממני, ואת רוב הפרטים קיבלתי ממנה. ג'ק הלקוח היה המום מיופיה ומההבנה שגילתה המיידלה, למעשה הם כמעט ולא דיברו על עסקים, הוא סיפר לה על כל הדברים שעשתה לו האשה הרעה שעזבה אותו, היא הבינה הכל, וסיפרה לו את כל הסיפור על הגבר שנטש אותה במיאמי. למעשה, ג'ק גילה שהיא הבחורה היחידה בעולם שמבינה אותו. הם יצאו לסוף שבוע לאגם טאו המקסים ליד רינו. את השאר כבר סיפרה לי המיידלה כאשר חזרה. ג'ק העביר לנו את כל תיק הפירסומים ויחסי הציבור של חברת המשקאות, היחסים ביניהם חייבים להשאר בסוד בגלל משפט הגירושים שהוא מנהל עם אישתו, והוא גם יתמוך במיידלה כספית. הרבה חברים יש לג'ק, והוא סיפר לכולם ניסים ונפלאות על משרד יחסי הציבור שלנו, סוכנויות למכירת רכב, בתי מלון, רשת מסעדות, הפכנו לעסק משגשג. לכסף יש תכונה של מגנט, כל אחד רוצה להיות קרוב להצלחה! כך שהתחלנו להיות מצרך מבוקש גם מבחינה חברתית. המיידלה גם דאגה להעביר אותי שיפוץ, "כדי שתתאים ללוק החדש של החברה" זה התחיל בכך שחוייבתי (מחאת ההתנגדות שלי לא עזרה) להצטרף למועדון כושר, והוצמד אלי מאמן פרטי, אפילו למעצב תיסרוקות נישלחתי, אבל הגרוע מכל חיכה לי בבית. כבר ליד הדלת הבנתי שמשהו לא בסדר, ערימה של שקיות זבל שחורות שכבה ליד הדלת, מה עושה ערימת הזבל הזאת ליד הדלת? שאלתי, חבל ששאלתי, אנשים יכולים לקבל התקף לב מהתשובה שקיבלתי, "זה כל הבגדים הישנים שלך ענתה לי אישתי. בגדים ישנים?, הכל. מהרתי לחדר השינה, הארון הריק והמגרות הפתוחות לעגו לי, כמו פה פעור. ההמשך היה חגיגה עבור אישתי. שנים היא חולמת להלביש אותי בסטייל, היה ברור שבקרב הזה אני עומד להפסיד, אז הרכבתי על פני את פרצוף המסכן שאיננו יודע מה רוצים ממנו ויצאנו לדרך. חזרתי הבייתה במונית,במכונית של אישתי לא נשאר לי מקום, תא המטען וכל המושב האחורי היו עמוסים, אפילו את הקולבים היא ביקשה בחנות, "שלא יתקמט". הנשים הגיעו הבייתה לפני, אולי בגלל שנהגי מוניות לא אוהבים לעשות קיצורי דרך כאשר המונה דופק, ואולי זה היה חלק מהתרגיל שעשו לי. המכונית הישנה שלי לא חנתה במקומה הרגיל, במקומה חנתה קדילאק שחורה מה יש להגיד לאישתי ולמיידלה יש סטייל, זו הייתה הפתעה נהדרת, תמיד רציתי קדילאק. התחלתי לחייך, למעשה עכשיו אני מחייך כל הזמן. אישתי יכולה לבלות במולים כמה שהיא רוצה, גם משה מרוצה, מיידלה שידכה לו אלמנה יפהפיה כמובן ממשפחה הונגרית, ומאז הוא מסתובב כל הזמן עם חיוך טיפשי על הפנים. מיידלה המתוקה שלנו (היא כמו בת בשבילי) עומדת להנשא לג'ק בשעה טובה, הוא נבחר להיות נשיא חברת המשקאות.

מפעם לפעם אני ומשה עדיין מפנטזים "מה היה קורה עם באמת היינו סרסורים?," אבל זה רק בצחוק